בינתיים אנחנו 3:0, לטובתי. אתה הרי יודע שאני לא יכולה להרשות
לך לנצח באף סיבוב, כי אם תנצח, אני לא אהיה. אני חושבת שהרבה
יותר קל להילחם כשהמלחמה היא על עצם החיים. אתה או אני, זה מה
שיכול להיות. עכשיו שאני חושבת על זה, בכלל לא הוגן שלך מותר
לתקוף שוב ושוב, ולי אסור להפסיד. טוב, אולי לחפש הגינות זה
קצת ילדותי.
והנה, התחיל הקרב הרביעי. באמת חשבתי שזה נגמר, חשבתי שבניתי
לי גן עדן זעיר, מצאתי משהו שהשליתי את עצמי שהוא אהבה, סידרתי
לי בית נעים, וכל לילה חיכיתי לאיש שלי שיחזור. כל לילה הוא
חזר. טוב, זה היה גם הבית שלו. שלנו. בית. שלנו. ואחרי הכל,
כשאני מסתכלת לעצמי בפנים, ומנסה להיות כנה, אני יכולה להגיד
בפירוש, שאהבה יותר טוב לי מאשר לבד. לא, אל תמחאו לי כפיים על
המקוריות, לא צריך, אני אקוד קידה צנועה לבד, זה בסדר. אבל האם
אהבה פגומה, או העדר אהבה יותר טובים לי מאשר לבד? שוב
התבוננות נוקשה פנימה, ושוב התמודדות עם האמת המגעילה, כן,
בהחלט כן. יאה לי הבורגנות, נעים לי לאסוף את הגרביים שהוא
השליך בסלון, ולהתלונן בטון של מטרונית מלודז', "נו, כל פעם
שהוא הולך לסופר הוא חייב להתקשר חמש פעמים, בחיי, גברים",
ולהיות מבסוטית, אני לא לבד, יש לי מישהו שהולך לסופר ומתקשר
משם לשאול אם אני מעדיפה יופלה תות או אפרסק. אז הוא לא ידע
לחבק, מסכן, הוא עצור רגשית, אז לא היה הרבה סקס, טוב, סקס לא
מאוד חשוב לו, אז מעולם הוא לא יזם שנלך יד ביד ברחוב, מה
לעשות? גילויי חיבה פומביים מביכים אותו. ואני? ואללה, בגילי?
בסיידר, העיקר שיש עם מי לדבר בלילה, ותודה אלוהים שאני לא
צריכה לצאת לבליינד דייטס יותר.
נגמר. אני גמרתי את זה? מה פתאום? אני הייתי ממשיכה שם, כי
רציתי בכל תא וזקיק שזה יצליח. אבל הוא רצה פחות, ואם מישהו
מהמשתתפים לא רוצה לשחק יותר, המשחק נגמר.
בכיתי, כאילו עקרו לי את הקרביים, התפתלתי על המיטה והתפללתי
שהכאב יפסיק, אבל הוא לא. ובכיתי עוד, ועוד, ולא זכרתי כמה זה
כואב, לא זכרתי את הקשר בבטן שמונע לאכול, ואת החולשה בכל צעד,
ונעצתי ציפורניים עמוק בידיים, שיכאב יותר בחוץ מאשר בפנים,
אבל גם זה לא עזר. וכולם היו אמפטיים נורא, אבל אני כבר יודעת
כמה סבל של אחרים יכול לשעמם, וכמה זמן הם ימשיכו לשמוע אותי
בטלפון מייבבת "אבל למה הוא הלך?". שבוע, שבועיים, שלושה.
הללויה! עברו שלושה שבועות. והעצב? העצב יש לו טעם, וריח,
ותחושה ברורה ומכאיבה של חמיצות. אנשים שלא אוכלים מתחילים
להסריח, זיעת החרדה מצחינה, ואפילו דאודורנט לא יכול ממש
לעזור.
ופתאום, שלשום, הארה. הלו בובה, את הרי מכירה הסימפטומים, על
מי את עובדת? רוצה לספור אותם ביחד? אבדן תאבון, מחשבות
אובדניות, העדר תחושת עתיד, חוסר הנאה מדברים שבדרך כלל גורמים
לי שמחה, קושי להירדם או יקיצה מוקדמת. ישבתי וסימנתי וי אחרי
וי, והתוצאה תמיד הייתה זהה, כמו בכל פעם שלקחו לי אהבה, היריב
שלי חזר.
ופתאום שטף אותי גל גדול של הקלה. אתה? אתה! חתיכת בן זונה?!
אתה קטן עלי, אני חיסלתי אותך שלוש פעמים, ואתה לא תיקח אותי
עכשיו. ללכת לבית מרקחת, לקבל את הכדורים הירוקים לבנים, לנסות
להזכיר לעצמי שהם גירשו אותו בעתיד והם יגרשו אותו גם עכשיו,
לעבור את השעות בהן הכל נראה מיותר, לדעת שעוד שעתיים יראה
יותר בסדר, ועוד שבועיים אני לא אזכור שהוא היה.
אבל גם עוד שבועיים האהבה שלי לא תהיה פה, ואני אהיה חייבת
ללמוד לשמוח שוב, אחרי שהחלום הקטן שלי התפוגג.