רק כשאריק יצא מהספריה הוא שם לב שיורד גשם. לאריק הייתה חיבה
מיוחדת לגשם, זה גרם לו להרגיש טוב, ובדרך כלל, כשהתחיל גשם,
היה מרגיש מיד, גם היה בתוך חדר סגור, או במקרה הזה, בספריה
המחניקה של המכללה. כן, הגשם בדרך כלל גרם לו להרגיש טוב, אבל
לא היום, לא עכשיו. שום דבר לא יגרום לו להרגיש טוב יותר
עכשיו. אולי אם היא תמות, למשל. לא, לא יפה, אולי אם הוא יגלה
שזה חלום. הרביץ לעצמו עם אגרוף קמוץ בצד הגוף, כן, כואב, זה
לא חלום. אולי הוא יגלה שעובדים עליו, כן, אולי עובדים עליו
וזה בכוונה, כמו שאתה משאיר משהו זרוק כדי שמישהו אחר ימצא
אותו ויחשוב משהו שאתה רוצה שיחשוב.
לא, לא ממש, זה אמיתי מדי. זה גם לא הושאר סתם ככה, ובתשעה
מתוך עשרה מקרים הוא גם לא היה מוצא את זה. הדרך הקצרה מהכניסה
למכללה ועד לתחנת האוטובוס נהפכה לארוכה, חשוכה, בודדה ורטובה.
שיר שנושא את שמו מתנגן לו בראש כבר עשר דקות, והשורה שהכי אהב
בשיר, כל כך רלוונטית כרגע
'אל תעני לי אפילו. אל תעני לי אפילו....'
משמאלו הגיח האוטובוס שלו.  אריק ירד לכביש, מהורהר, שתי שניות
מוקדם מדי...

"אל תעני לי אפילו, זה לא ענייני"
אם לפני שעלה לאוטובוס היה במצב רוח מחורבן, בליטה בגודל של
כדור פינג פונג על המצח, תוצאה של מפגש בין המראה של האוטובוס
והראש שלו, כאב ראש אדיר ותחושת סחרחורת קלה לא עשו מאום
לשיפור העניינים.
"רגע", היא הפסיקה אותו  "מה, אתה מדקלם לי שירים עכשיו?"
"יש לי עוד כמה שירים בראש לדקלם לך עכשיו" ענה לה בארס "את
השיר המעולה 'לכי תחפשי את החברים שלך, יא זונה בוגדנית' את
מכירה?"
"אל תדבר אלי ככה" סיננה בשפתיים קמוצות, עיניה מאדימות, "אתה
לא מבין מה קרה, זה לא מה שאתה חושב"
"תראי" הוריד אריק את הקול לטון שקט מבשר רעות "אולי לא תפסתי
אותו בין הרגליים שלך, ואולי אני לא באמת מבין את כל מה שקרה,
ואולי אני לא יודע את כל מה שקרה, ואת יודעת מה, אולי זה גם לא
מזיז לי, אבל את גברתי לא מבינה גדולה במחשבים, ואם היית
מבינה, היית מכירה מקום מופלא וקסום בהוטמייל שקוראים לו פח
זבל, ולשם הולכים כל הדברים שמוחקים, כולל המכתב הזה שבמקרה
מצאתי שם היום, כשחיפשתי אימייל שמחקתי בטעות"
אריק הוציא מכיסו דף מחשב מקומט ולח והחל לקרוא. הוא עשה זאת
לאט, כי הראש עדיין כאב, והיה לו קשה למקד את המבט על הדף.
האותיות ריצדו לו מול הפרצוף והוא התחיל להרגיש גם בחילה,
בנוסף לכל.
"לא נורא חמודה, עוד שמונה ימים אני חוזר, זה כלום, זה יעבור
מהר, אני מבטיח. קניתי לך מתנה. אני לא יכול לספר לך מה זה, כי
זו הפתעה, אבל אני יכול לרמוז לך שאני ארצה שתלבשי את זה מתחת
למעיל כשניסע אלי, אחרי שאחזור, רק את זה"
אריק הפסיק לקרוא ונתן לדממה המעיקה להשיג את אפקט הדממה
המעיקה שרצה. הקול היחיד היה משיכות באף ויבבות חלושות
מכיוונה. הרגשת הנצחון שהרגיש כשקרא לה את השורות המפלילות
נעלמה ופינתה את מקומה למועקה בחזהו, ועצב. רצון עז אחז בו,
מין אינסטינקט ותיק, לגשת אליה ולנחם אותה, לחבק אותה. זה קרע
אותו לראות אותה בוכה, מובסת, ולעמוד שם, מתבונן.
"זהו?" שאל בשקט והתיישב לידה, נלחם ברצון לשלוח יד לכתף
הרועדת שלה "ככה זה נגמר? ככה זורקים שנתיים לפח?"
אין תשובה, רק יבבות חרישיות.
"טוב, אני לא מרגיש משהו, אני הולך" קם ממקומו "אם את מרגישה
שיש לך עוד משהו להגיד לי, את יודעת איך למצוא אותי"
"רגע, אריק" היא ניגבה את הפנים וקמה אחריו "זה לא ככה, באמת
שלא. סתם היה לנו קטע קטן, לא רציני, לפני כמה שבועות, באותו
ערב שרבנו והלכת לראות כדורגל אצל רפי ואני יצאתי לבד לפאב,
ואז הוא טס לחו"ל לחודש עם פנטזיה בראש שאנחנו נהיה ביחד כשהוא
יחזור. הוא בכלל לא ידע שיש לי חבר וטוב לי איתו, אבל לא היה
לי לב להרוס לו את הטיול, אז לא כתבתי לו כלום. חיכיתי שהוא
יחזור כדי להגיד לו"
לאריק זה נשמע כמו הסיפור הכי מצוץ בעולם, אבל הוא רצה להאמין.
זה מה שרצה לשמוע, סתם אי הבנה קטנה, לא קרה כלום, לפחות, שום
דבר שאי אפשר לתקן.  
משהו בפנים עדיין הלם, זה לא יכול להיות כזה פשוט. ממש לא.
אריק עצם את העיניים והסחרחורת התגברה.
"אריק, אתה בסדר? אתה לא נראה טוב"
"כן, כן" התנדנד אחורה "סתם מהמכה, עוד שניה אני אהיה בסדר"
אריק התיישב לרגע, קם, ויצא ללא מילה.

באוטובוס הביתה התחיל להרגיש יותר טוב. אולי זה לא הסוף. אולי
באמת זה משהו קטן, מעידה, משהו שאפשר לעבוד עליו. עצם את
העיניים, הניח את ראשו על החלון ומיד הזדקף, רעידות החלון
העצימו את כאב הראש שלו. מעניין אם היא משקרת. מעניין אם היא
שכבה איתו. מעניין כמה זמן הם באמת ביחד. מעניין איך קוראים
לו. האימייל היה חתום רק באות ב. הוא הסתכל ימינה ופגש במבטה
של הזקנה עם הקניות שהתישבה לידו. היא חייכה חיוך נטול שיניים
ואמרה "כן, כן, ארבעה וחצי חודשים, בועז"
"מה?" שאל בתדהמה
היא הסתכלה עליו שוב, הפעם בלי חיוך, ושאלה, בקול שונה לחלוטין
"מה?"
אריק הסתכל עליה המום, מנסה להבין מה קרה פה. היא המשיכה
להסתכל עליו במבט חושד "אדון, מה אתה רוצה?"
"כ-כלום" הצליח וקם ממקומו, צלצל בפעמון וירד, שלוש תחנות
מוקדם מדי.
הלך ברחוב וניסה להבין מה הגברת הזקנה אמרה לו. יכול להיות
ששאלתי את עצמי בקול רם?
"לא"
אריק נבהל והסתכל לכיוון הקול. בחורה צעירה הולכת מאחוריו. הוא
נעצר
"דיברת אלי?" שאל
"נראה לך? עזוב אותי בחור, שאני לא אקרא לבעלי ואגיד לו שאתה
מטריד אותי"
אריק צעד הצידה, מטושטש ועייף. הוא התיישב על גדר הבטון
המפרידה בין בניין למדרכה. מה קורה פה?
"שאלת שאלות, ענו לך".
זה כבר היה יותר מדי. אריק קפץ קדימה ותפס את הבחור שעבר בזרוע
"מה אמרת? למה אמרת לי את זה?"
הבחור, צעיר מתולתל ופרוע עם חולצה של ספולטורה והליכה גמלונית
תואמת נרתע אחורה והתנער מאחיזתו של אריק "אחי, מה קורה? הכל
בסדר?"
אריק לא השיב. הוא הלך הביתה ולא ראה אף אחד ברחובות החשוכים
עד שהגיע.

בבית חיכו לו כלב עצבני שהיה לחוץ על טיול, כיור מלא כלים
והודעה במשיבון. זה ממנה, היה בטוח, זה פשוט מתאים לאופי שלה.
תן לה כמה דקות, והיא תמצא מה להגיד, וכשיש לה משהו להגיד, היא
אומרת.
"אריק, זו אני. אני לא רוצה לשקר לך יותר. קוראים לו בועז,
הוא לומד איתי, ואנחנו כבר די הרבה זמן ביחד, כמעט חצי שנה. לא
התכוותי לפגוע בך ורציתי רק להגיד........."
השאר שקע בערפל.
אריק לא ידע כמה זמן ישב שם בלי לזוז, בוהה במסך הטלוויזיה
הכבוי, מתעלם מהנסיונות של אדי, הכלב שלו, למשוך את תשומת ליבו
על מנת לזכות בטיול אחר הצהריים המעוכב שלו.
'כן, כן, ארבעה וחצי חודשים, בועז'. הזקנה אמרה לו את זה
באוטובוס, לפני כמעט שעה.
שאלת שאלות, ענו לך. את זה אמר הבחור ברחוב.
מה קורה פה? אני מדמיין? אולי חטפתי פה איזה זעזוע מוח קטן?
אריק נשכב על הספה ועצם עיניים.
יללות תסכול חרישיות של אדי העירו אותו, אולי אחרי עשר דקות,
אולי אחרי שעה, אולי אחרי חמש. הוא לא בדק. הראש עכשיו כאב
כאילו שורה של פטישים הולמים בקצב שיר שהכיר והבליטה בראש
הרגישה כאילו גדלה למימדים של כדורסל
"יאללה, אדי, הולכים".
לקח את הרצועה, חיבר את הכלב המאושר ונכנס למעלית. בקומה
הראשונה נעצרה המעלית. הוא קילל בשקט. מה זו העצלנות הזאת?
במקום לדלג ארבע מדרגות למטה אנשים יעמדו ויחכו עד שהמעלית
תגיע מקומה שביעית?
כהן מהקומה הראשונה נכנס למעלית, בטח יוצא למשמרת לילה. עוד
תעלומה. שוטר בן ארבעים פלוס, מגדל כרס, תקוע כבר עשרים שנה
באותו מקום בטח, ויוצא עם פצצה, צעירה ממנו לפחות בחמש עשרה
שנה. נו כהן, כבר זיינת אותה היום?
"כן, לפני שעה בערך"
אריק הרגיש את הדם עוזב לו את הפנים. הפעם לא אמר כלום, פשוט
בהה הצידה, הרחק ממבטו של כהן
"אריק, הכל בסדר? כדאי שתלך לבדוק את המכה הזאת במצח"
אריק הנהן ויצא מהר מהמעלית, נותן לעצמו להגרר אחרי אדי.
מה קורה פה? בטוח אני מדמיין. אולי באמת כדאי שאני אלך לראות
רופא.
לחניה מתחת הבניין נכנסה המזדה החדשה של אלי, הסטודנט למשפטים
מקומה חמישית. אלי יצא מהאוטו וחייך אל אריק
"וואה גבר, מה קרה לך במצח, עצבנת את האישה?"
אריק הצליח לחייך, הוא חיבב את אלי. היה לו מין חוסר טקט שובב
וילדותי כזה.
"עיצבנתי אוטובוס"
אלי צחק והתחיל לצעוד לעבר הכניסה לבניין. מאיפה יש לסטודנט
תפרן כסף לכזה אוטו חדש?
"אבא שלי נפטר לפני חצי שנה, זה מהירושה"
אריק הסתובב "אמרת משהו אלי?"
אלי נעצר וחייך "תרגיש טוב אחי, שים על זה קרח".

אריק ישב לבד בפארק החשוך. על הדשא התרוצץ אדי, רץ מצד לצד
ומשעשע את עצמו עם ענף וקופסת סגריות ריקה שמישהו זרק על הדשא.
עם כל הפחים שיש פה, איזה מין אדם מלוכלך זורק חפיסת סיגריות
ריקה על הדשא בפארק?
"נתן בן חמו"
זוג צעירים מחובקים חלף על פניו בהליכה איטית. הקול היה קול של
גבר.
מהר, עוד שאלה.
מה אמא אכלה היום לצהריים?
הבחורה הסתובבה אליו וחייכה חיוך סימפטי
"סלט יווני"
הסתובבה חזרה, והם נעלמו מעבר לסיבוב בפארק החשוך. סלט יווני?
במשרד? מאיפה היה לה סלט יווני במשרד?

אריק חזר הביתה והתקשר להורים. הקול שענה היה מנומנם
"הי, זה אני"
"מה קרה?" הקול של אמא מיד נהיה עירני ומודאג
"לא קרה כלום, למה שיקרה משהו"
"מה השעה בכלל?" רשרוש בטלפון "רבע לאחת, הכל בסדר?"
"אמא, מה אכלת היום בצהריים?"
"מה?"
"מה אכלת היום בצהריים, במשרד?"
"לא אכלתי במשרד, פגשתי את חלי בבית קפה. הכל בסדר?"
"ומה אכלת בבית קפה?"
"סלט כזה, עם גבינה וזיתים, נו, יווני. אריק, מה קרה?"
על תירוץ הוא לא חשב. עכשיו היא תהיה מודאגת, ואיך אפשר להאשים
אותה?
"לא, אה, פשוט...אה, שמעתי עכשיו בחדשות שיש הרעלת סלמונלה
בכמה מקומות והייתי מודאג שאולי זאת שאת קונה ממנה את
הסנדוויצ'ים במשרד, את יודעת..."
"הא, לא, לא קניתי ממנה היום...."
טוב, " סיכם, מרוצה מהשקר "לילה טוב, נדבר מחר"

בבוקר זינק מהמיטה ומיד נזכר, הוא לא כיוון שעור מעורר, שיט,
יש לו הרצאה חשובה בתשע במכללה. לשמש יש דרך מיוחדת לחדור דרך
החריץ בתריסים מול המיטה שלו, ככה אפשר לנחש בערך מה השעה.
בשלב שהשמש מספיק גבוהה בשמיים כדי לסנוור אותו במיטה ולהעיר
אותו, השעה לפחות עשר או עשר וחצי. כאב הראש שלו הפך לצליל
עמום של מועקה ודחיסות, אבל כששלח יד למצח לבדוק את מצב
הבליטה, שלחה זו הבלחה של כאב חד לרוחב החלק העליון של ראשו.
בזהירות התקדם לכיוון הטלפון והתקשר לארנון במוקד, להגיד לו
שלא יוכל להגיע היום לעבודה למשמרת אחה"צ כי קיבל מכה חזקה
בראש והוא לא מרגיש טוב. ארנון הגיב כמו שציפה, בהסכמה יבשה,
כמי שכבר שמע כל תירוץ להבריז מהעבודה.
מעניין אם הוא מאמין לי.
"לא"
"סליחה?" שאל את ארנון "מה לא?"
"מי אמר לא?" תמה ארנון בצד השני של הקו "אמרתי תרגיש טוב
ותעדכן אותי אם אתה מתכוון לבוא מחר, אני חייב לרוץ, נדבר"
קליק.

אז זה לא היה חלום, חשב לעצמו, אני באמת מקבל מאנשים תשובות
לשאלות שאני שואל, ובלי לשאול אותן אפילו.
במסדרון מחוץ לחדר חיכה אדי, זקוף ודרוך, לא מבין מה פשר
העיכוב ביציאה לסיבוב הפיפי של הבוקר. במעלית היו לבד. כולם
כבר יצאו לעבודה וללימודים. העניין בהחלט התחיל להדאיג, אבל גם
קצת לסקרן אותו. כל שאלה שיש לי, כל שאלה, זה מעניין. תשובות
לכל השאלות שתמיד היו לך בראש וידעת שאף פעם לא ממש תדע. פיסות
אינפורמציה קטנות ולא חשובות, תעלומות היסטוריות ופלישה
לפרטיות של אנשים, כמה מרתק.
בכניסה לבניין נתקל במנקה, רוסיה מבוגרת שמעולם לא אמרה לו
יותר משלום. בטח לא יודעת להגיד הרבה יותר. חייך אליה ושידר את
השאלה הראשונה שעלתה לו בראש.
מי רצח את קנדי?
"אוסוולד, ועוד בחור שקראו לו המפסטד, זה שירה מהכיוון השני"
הפטירה בעברית צחה ללא מבטא, בלי להרים את הראש "שניהם עבדו
בשביל הבולשת הפדרלית, רק שהשני הצליח לברוח.....גם אותו הרגו
בסוף."
אריק הסתכל עליה
"שלום", בירך בקול
"שלום" הרימה את ראשה וחייכה חיוך מלא וזהוב.
בדרך לפארק חלף על פני נהג משאית אשר החנה את המשאית, כמה
טיפוסי, בצורה שחסמה את הרחוב והיה עסוק בלפרוק כמה ארגזי שתיה
למכולת של עובדיה, מהר, לפני שמכונית יתחילו לצפור.
איפה רון ארד?
"מת" ענה הנהג מבלי להפסיק את מלאכתו "קבור בלבנון, קבר לא
מסומן, תשעים קילומטר מביירות"
הנהג חש במבטו של אריק בגבו והסתובב
"נו, עוד שניה אני זז" הפטיר בעצבים "יא, אללה, איזה לחץ
במדינה הזאת, לא נותנים לעבוד בשקט"

כשעה אחר כך, כשהוא יודע את התשובות לכמה מהסוגיות הבוערות
בחייו, למשל, זה שמיה מהקומה השלישית, אשתו של אבי האהבל, באמת
שוכבת עם רונן, הסטודנט מהדירה ממול, ושטלי שלומדת איתו לא
לסבית כמו שחשב.
כמה פעמים ניסה לשאול שאלות לגבי דברים שעוד לא קרו, למשל, מה
המספרים שיצאו בלוטו עוד יומיים, או האם מכבי תנצח בשבת, אבל
זה לא עבד והוא לא זכה לתגובות.
שאלה אחת התחילה להציק לו. שאלה קיומית שכל אדם היה רוצה לדעת
ולא היה מעז לשאול אם היה יודע שיקבל עבורה תשובה.
מתי אני אמות?
נהג מונית שרות שעמד ברמזור והיה עסוק בלצפצף למישהו בצד השני
של הצומת, דרכם של נהגי מוניות השרות למשוך נוסעים פוטנציאלים,
הביט בו במבט חמור
"אל תשאל שאלות בלי באמת לרצות את התשובה"
אמר לא אמר והפליג מתוך עננת עשן שחור לצד השני של הצומת
אריק המשיך להתקדם לכיוון התחנה המרכזית.
מתי אני אמות?
"אתה לא באמת רוצה לדעת"
בחורה שחומה בסבר פנים חמור חלפה על פניו.  
אריק נכנס למתחם התחנה המרכזית והתיישב על ספסל ליד אדם מבוגר
שקוע בעיתון.
אני רוצה לדעת, מתי אני אמות?
האדם הרים את מבטו, הסתכל על אריק לרגע, נאנח, והניח את העיתון
על ברכיו של אריק.
"מה..." התחיל אריק והוריד מבטו לעיתון, אז קפא.
הכותרת צעקה "תשעה הרוגים בפיגוע ירי בתחנה המרכזית ב......"
אריק הרפה מהעיתון ונתן לו ליפול.
כארבעה מטרים מאחוריו, אדם משופם במדים גנובים דרך את רובה
האם-16 הגנוב שלו.

עוד לפני שנורתה היריה הראשונה, אריק התחיל לצרוח.



ועכשיו אני קאובוי, אין דה ווילד ווילד ווסט, אנד אי'ם גוינג
טו שוט אריק, יס, אי'ם גוינג טו שוט אריק דאון....