בתחנת הבטונאדה,
האפורה והקודרת
עם מודעות האבל התלושות,
בתחנה, בטרמפיאדה,
רק הזמן כאן לא עובר
וריח חזק עומד באוויר,
ריחות של חיילים ושמן נשק,
עם קמצוץ של שתן אנשים.
כאן בתחנה, בטרמפיאדה,
רק האוטובוס הלא נכון עובר,
כמעט אף פעם לא עוצר,
ומרחק שנראה לא אנושי,
בין רצון הלב למצב בטרמפיאדה.
מחליף ידיים, אצבעות מושטות,
חלומות ותקוות רחוקות,
וקר, וחם, צמאון, רעב, זיעה.
שישי בצהריים, גווע באוויר,
עוד מעט בבית,
זה עוד תלוי,
במצב בטרמפיאדה.