היא שוב עוברת ברחוב הזה שמזוהם מאשפה וריח של אלכוהול חמוץ,
שביתה של רשויות ופועלים זרים, היא עוברת את הרחוב במהירות,
מפחדת להידבק מהאוויר המזוהם.
היא מחליטה לרוץ ומגיעה חסרת נשימה לרחוב הבא, ואז היא נותנת
לעצמה לנשום עמוק ולרחרח את האוויר בצורה מוזרה.
השמש מחממת לה את הריסים וזה דווקא נחמד, והיא חושבת שהיא רוצה
להיות בים.
עוברת מהר את המסדרון ופותחת את דלת הבית הכבדה עם הצרור הישן
שלה, היא החליטה משהו, ועכשיו היא לא תזוז מזה.
היא מכינה רצועות רצועות, ומחממת את הקופסא במיקרוגל .
היא מחליפה למכנסיים קצרים, בוקסר שלקחה מהחבר הקודם שלה, יש
עליו סמיילים קטנים שמחייכים אליה חיוך אווילי -"מה אתם
מחייכים?" היא מוכיחה אותם וממהרת להוציא את הקופסא הלוהטת
מהמיקרו.
היא לוקחת את המקל הדקיק הזה-אותו אחד שהייתה מקבלת מתנה אחרי
ביקורים אצל הרופא של הגרון, כל פעם שהרגישה את הצריבה המוזרה
הזו בגרון ואימא שלה הייתה לוקחת אותה לרופא- הצריבה ממשיכה עד
היום רק שהיא התפשטה למחוזות נסתרים בלב, ואימא כבר לא תיקח
אותה לבדוק את זה.
היא מורחת את התערובת החמה על הרגליים ונרתעת מעט כשהיא מרגישה
את הצריבה המוכרת על הרגל. היא מניחה רצועה לבנה, נושמת עמוק
ונזכרת- כמו תמיד- בפעם הראשונה שהבינה שהיא באמת לבד, לבד לא
משנה כמה אנשים יקיפו אותה, תמיד הרגישה שאיזו בועה בלתי נראית
עוטפת אותה בקורי משי של בדידות- ואז כשהיא נזכרת בתחושה הזו
בדיוק היא תולשת בכל הכוח ונשימתה נעתקת לקצת זמן עד שהיא
מרגישה שזה עבר ומניחה את הרצועה הבאה.
זה לוקח רק עשרים דקות, לפעמים קצת יותר אם היא נכנסת להרהורים
המחורבנים שלה על איך החיים שלה באמת היו צריכים להראות.
היא מסיימת ומנקה את כל הבלגן שכולל גם רצועות לבנות עם חתיכות
קטנות של הגוף שלה עליהם, אותם היא לא זורקת, ועוטפת אותם
בעדינות בעיתון של אתמול.
עכשיו היא מרגישה שהיא נורא רוצה ללכת לים, היא שמה על עצמה את
בגד הים בן היומיים שלה, ולוקחת אוטובוס, היא מגיעה לשם ורגליה
החלקות מנצנצות בשמש שכבר מזמן לא מלטפת לה את הריסים וסתם
נוחתת על בגד הים שמריח מגומי תעשייתי.
אחרי שהיא מצליחה לספוג כמות מספיקה מזעמה של השמש היא מרגישה
עייפות נסוכה בה, עייפות שממוטטת אותה במהירות על המיטה הרכה
שלה.
היא קמה, וזה נראה לה כאילו כבר עברו שנים, וזה בעצם רק סיבוב
אחד של השעון.
אז היא גוררת את עצמה שוב דרך הרחוב החמוץ ומכריחה את עצמה
לעצור את הנשימה לפחות עד העמוד האחרון שלו.
ואז היא יכולה לנשום אבל עושה את זה לאט, בחשש.
וככה עוברים לה מיליוני סיבובי מחוג והיא חושבת שהיא שוב צריכה
לתלוש מעצמה חתיכות חיים אחרונות, אז היא עושה את זה, ומחליטה
שהים כבר איבד מטעמו, אז היא מסתובבת עם בוקסר בבית ומרגישה
מכוערת מתמיד.
היא רוצה להציץ במראה כבר שבועות ותמיד דוחה את זה-עוד טיפה.
ועכשיו היא נכנעת בקלות לנרקסיסטית הקטנה שבתוכה ומסתכלת
במראה הגדולה בחדר שלה, ורואה רק שלד, היא לא מספיקה להיבהל
אפילו ממה שראתה כרגע, ורצה לארון מפשפשת קצת ומוציאה את עיתון
מגולגל והיא רואה שם חתיכות מעצמה על רצועות לבנות וארוכות.
"לא להיכנס לפאניקה" היא לוחשת לעצמה ולוקחת שאיפות של הגיון.
היא מחממת קצת שעווה שנשארה במיקרוגל ומדביקה את עצמה מחדש,
שהיא מסיימת, היא מרגישה טיפה יותר טוב ולוקחת נשימות ארוכות
מהאוויר שנכנס בחלון, וזה אפילו לא צורב לה.
 אפילו הים נשמע פשוט נפלא.