הוא נכנס לחנות, זה זהר אליו,
באותו רגע הוא ידע שזה מה שהוא רוצה.
הוא הגיע הביתה, אריזת הכרום החדישה נצנצה באור הניאון הבוהק.
הוא קרע את הניילון בציפייה מהולה באיזה חשש שריחף באוויר.
"אהבה להרכבה" היה כתוב על הקופסא-"חצי שעת עבודה מקסימום, ויש
לך אהבה לכל החיים, באחריות-ניתן להחזרה תוך 14 יום באריזה
המקורית".
צמרמורת עברה בו מרוב התרגשות, הוא התחיל להרכיב מהפינות, חיפש
את החתיכות המתאימות, זה לא היה כל כך קל כמו שהם הבטיחו-אבל
תמיד עובדים עלייך קצת בעיניים.
אימא שלו התקשרה ושאלה אותו מה הוא עושה לעזאזל עם הזמן שלו,
למה הוא לא מוצא עבודה, שכל החיים שלו בזבל, ושנמאס לה
מהמשחקים הילדותיים שלו, הוא איבד סבלנות, אחרי הכל האהבה
חיכתה לו על שולחן המטבח המטונף שלו.
הוא ניתק לה בפרצוף כשהוא מסנן -"כלבה".
הוא הרכיב כמעט הכל, היא עמדה שם, מחייכת ויפה, כל מה שהוא חלם
עליו איי פעם.
"לא סיימת להרכיב אותי", אמרה והצביעה שם על החלק בן הלב
והצלעות.
הוא חיפש מתחת לכיסאות, בסלון, בתוך הקופסא, אבל החלק לא נמצא,
הוא קיבל מוצר פגום.
הוא נזכר באחריות על הקופסא, "לא נורא", הרהר לעצמו, "אני
אחליף אותה מחר".
המחר הזה לא הגיע.
השעות והימים חלפו והוא נקשר אליה כל כך שלא היה איכפת לו שהיה
חסר לה חלק.
אבל היא הייתה כל כך אומללה, הרגישה פגומה-לא שלמה.
הוא החליט לפרק מעצמו את החלק שחסר לה, הביא סכין למריחת חמאה
והיא תלשה את החלק, לפני שהספיק לחבק אותה פירקה את הידיים
הרגלים ואת כל שאר החלקים שלו, החזירה אותו לקופסא ורצה
לחנות.
"קניתי מוצר פגום", אמרה למוכרת ביובש, "חסרים חלקים".
המוכרת ענתה לה בקול צעקני, "אין בעיה מותק, תחתמי פה ותוך
שלושה ימים אנחנו שולחים לך מוצר חדש ופיצוי על עגמת הנפש".
היא הודתה לה בניד ראש ויצאה מהחנות.
"רק עוד שלושה ימים", דקלמה לעצמה, נרגשת נורא...