אם היה חי היום, גילו היה פי שלוש מגילי, הוא צריך להיות בן 70
פלוס.
אבל הוא איננו, כבר 26 שנים שהוא לא איתנו.
אם היה חי והיה צעיר, לא הייתי מגיעה אליו אל מבין לקהל
מעריצותיו.
מה גם שהוא היה חי מעבר לים, בארצות השפע המערביות.
כל קשר ביננו פשוט לא קיים ולא יכול היה להתקיים.

אז למה בכל זאת, בכל פעם שאני שומעת את קולו ורואה את עיניו
אני פשוט מרגישה שראשי סחרחר ונשימתי נעתקת לשניה?
הוא אחד הגברים היפים והמושכים ביותר שראיתי מימיי
והוא המלך הבלתי מעורער לעולמים בהקפצת ישבנים ברחבת
הריקודים.
לפניו ואחריו לא היה עוד כמותו.

יום מותו היה יום אבל בינלאומי למעריציו על פני האדמה
ולשמי גן העדן התווסף מלאך עם קול מדהים ששר לנו ממרומים.
הייתי ילדה קטנה כשלראשונה שמעתי את קולו ופשוט התמכרתי.
כנערה, בכל מצב רוח: שמחה, דיכאון או עצב הייתי פונה לשיריו.
כל שיר שלו התאים לי בכל מצב.

תקופה מסויימת הדחקתי את אהבתי וכמיהתי לקולו ומבט עיניו.
החיים עברו עליי במין שגרה לעתים משעממת יותר ולפעמים פחות.
כל הזמן ברקע שמעתי את קולו כי חיי חסרי תוכן בלי שיריו.

לאחרונה וכנראה בשל תשישות נפשית ורצון לברוח מעט לזכרונות
אני שוב מוצאת את עצמי בוהה בתמונתו דקות ארוכות
מביטה בעיניו החמות, השובבות ומאזינה לקולו המרטיט את לבבי.

בשנה הבאה אהיה בת שלושים והחלטתי לעשות מעשה
להגיע לביתו של האיש שבמשך שנים חלמתי עליו
להרגיש את נוכחותו הרוחנית ולדמיין את דמותו עומדת מולי.

אהבתי אליו לעולם לא תדעך ובלבי שמורה לו פינה חמה לעד.