זה נגמר.
ושלא תחשוב לרגע שקל לי להגיד את זה, לא לך אפילו, אלא לעצמי
להודות באמת ובתמים שזהו, לא נשאר כלום, שנה ושלושה חודשים ומי
יודע כמה ימים הלכו ללא שנשאר מהם כלום מלבד זיכרונות ואיזה
דובון ממורט על השידה, אותו דובון שהבאת לי ביום האוהבים לפני
חודשים, שנים, יובלים, דורות, אותו דובון שהבאת לי שהייתי
עצובה ואמרת שאתה אוהב אותי.
ולרגע הכל מציף אותי כל הזיכרונות, הרגעים שלנו, אבל התקופה
הנוכחית צפה ועולה בקדמת הראש , ואני מכריחה את עצמי להבין,
שזהו
זה נגמר.
ואני רוצה לצרוח ולצעוק, שזה לא יכול להיות, מה קרה לכל מה
שקרה בינינו, דבר כזה לא נעלם סתם ברוחות זמן אכזריות שמאיימות
ליישן ולהצהיב כל מה שבינינו, שהיה בינינו.
אבל אנחנו מצהיבים ילד שלי, הופכים לתמונות בלויות באלבום של
אלוהים שבטוח שזו בדיחה טובה.
יפה שלי, איך אני אוכל להגיד לך, שאני עדיין אוהבת, אוהבת, רק
שלא נשאר מה לאהוב, אתה לא שלי ואני לא שלך ואני מתחילה להבין
שזה אף פעם לא היה.
ואני חושבת על הנשיקה הראשונה, ועל העיניים שלך, ועל הגיוס
שלך, ועלייך.
וכל מה שאני מסוגלת להבין מכל התמונות שרצות לי בראש זה, שזהו,
נגמר.
אנחנו עלים של חורף, והגיע הקיץ, אנחנו נופלים, לחוד, כבר לא
יונקים מאותו עץ.
והייתי רוצה להיות מאלה שינידו בראש בצער טבול בשמחה של מה
שיבוא, ויאמרו-היה טוב, טוב שהיה וחבל שנגמר-אבל אתה כבר מכיר
אותי, ויודע שאני לא יכולה.
אתה יודע שאני עוד אתאבל על פטירת האהבה בחיי עוד הרבה זמן.
ואני יכולה לראות את הטפיחות על השכם והמבטים המשתתפים, ואת
העידוד של-"עשית את הדבר הנכון",
אבל אני לא בטוחה בזה בכלל, ועצוב לי-עלי, ועצוב לי-עליך והכי
עצוב לי עלינו.
ילד, לעולם לא תקרא את זה, אבל זה בסדר, אני יודעת שזה לעצמי,
להבין, או לפחות לנסות, מה קורה בשנה איך החיים משתנים
כשמכירים אותך,
ולהבין, בהמשך, מה יקרה לחיי בלעדייך.
נגמר.