מוות של אנשים מתחיל ברגע שהם מפסיקים לחיות, לא לנשום, לא מצב
בו הלב מפסיק לעבוד או שהמוח מת, אנשים מתים ברגע שהם מפסיקים
לחיות, וזה הכי גרוע שאפשר.
כשאתה מפסיק לחיות, הגוף מתפקד: הרגלים ממשיכות ללכת, בבוקר
קמים לעבודה, היד ממשיכה לחתום על מסמכים ומיסים, העיניים
מסתכלות סביב, אבל כשאתה מת החושים כבר לא מגיבים, האוכל לא
משהו טעים והעור של זה ששוכב לידך כבר לא כל כך נעים, השמים לא
כל כך כחולים ולכלום אין ריח, כבר לא מבדילים בין טוב ורע
והשריר שגורם לשפתיים לחייך כאילו התקלקל בלי סיבה ולא ממש
זוכרים אייך לתקן אותו או את האופנים שפעם היית נוסע עליהם
לבית הספר וחשבת שהם הכלי הכי מהיר בעולם. מהרגע שאתה מת הם
סתם גרוטאה והדברים שנראו פעם חשובים או שלפחות האמנת שהם
חשובים נראים מיותרים.
כשאתה מת אי אפשר להגיד "אני אוהב אותך" כי שחכת מה זו אהבה
וחיבוק כבר בא לך אוטומטית בלי לדעת באמת למה. ואפילו עצוב אתה
כבר לא, גם לא כועס או עצבני, כלום זו המילה שתתאר אדם מת.
אפשר למות בכל גיל, לא בגיל 70 או 80, זה לא בא דווקא בגיל
המעבר או כשאתה מאוד חולה (לפעמים האנשים החולים הם הכי חיים),
זה בא לאט לאט עד שמגיעים למוות הסופי, זה תהליך מאוד כואב.
הוא לא חייב להיות מלווה בטראומה או משהו דומה, זה פשוט קורה.
אחד אמר שאישתו נכנסה למצב משיגרה קבועה של 15 שנה. אחד אחר,
מקרה נדיר, נסע לחפש אושר במזרח הרחוק וחזר אחרי שלוש שנים מת,
אף אחד לא יודע למה או מה קרה שם, אבל הוא חזר מת, אנשים בכו
עליו הרבה זמן, הוא היה ילד, רק בין 24 וכבר מת.
מוות זו מחלה חדשה יחסית, כמו סרטן שלא היה פעם ובגלל כל
הטכנולוגיה פתאום תקף את האנושות, ככה זה מוות. המחלה הזאת כל
כך מבהילה שיש אנשים שכל החיים שלהם מאוד משתדלים לא למות,
אוכלים את הדברים הנכונים וחושבים מחשבות נכונות, אבל כשזה
תוקף זה תוקף ולא יעזור לך כלום אפילו לא השם (כן גם אנשים
דתיים מתים).
אני בטוחה שמי שימציא תרופה נגד מוות יהיה מה זה עשיר.