ישבתי בסירחון שלי. ישבתי בגועל נפש הזה והסתכלתי על הידיים של
מיקי מאוס וראיתי שהן כבר הגיעו לרגל השמאלית שלו. חשבתי לעצמי
מתי אמא תבוא להגיד לי ללכת למקלחת ולישון. אבא כבר לימד אותי
גם לקרוא שעון וגם כיוונים והוא אמר לי שהיד עם השעון זו יד
שמאל, וכשהיד של מיקי מאוס מגיעה בשעון ליד הרגל השמאלית שלו,
זה אומר שהשעה שבע ושצריך ללכת לישון. אחרי השעה הזו אין
וויכוחים ואין אבל. וויכוחים באמת לא היו, אבל כנראה שכן היה
אבל, כי אמא לא באה להגיד לי כלום, אפילו שהיה שבע כבר. תמיד
כשהייתי רואה שהיד של מיקי מאוס מגיעה לרגל השמאלית שלו, הייתי
כבר יודע שאמא אמורה לבוא לחדר ולהגיד לי להפסיק לשחק וללכת
להתרחץ והייתי מאוד גאה בעצמי שאני יודע את זה ושלמדתי לקרוא
שעון לפני כולם בגן. אבל היום, לא רק שאם אמא היתה באה לחדר
לקרוא לי להתקלח היא לא היתה מוצאת אותי משחק, אני גם ממש לא
גאה בעצמי היום. היא כבר ביקרה בחדר והריחה את האיכסה הזה שיש
פה ואמרה לי שהיא לא נכנסת לפה יותר עד שאני לא מנקה כאן הכל
ועושה ספונג'ה בעצמי, כמו שהיא עושה ביום שישי בבוקר כשאני בגן
בדרך כלל. היא אמרה שמחר היא לא תנקה לי את החדר ושמצידה אני
אגיע לגיל עשר (וואי, זה עוד אינסוף ימים, נראה לי) ושעדיין
החדר שלי יסריח. אני לא חושב לנקות אותו בקרוב, אבל גם לא נראה
לי שמחר אני אלך לגן, ככה שכשהיא תנקה, אולי אני אעזור לה קצת,
אבל לא נראה לי. אני מתכנן להישאר בחדר לעולמים, למרות שלא
נראה לי שהריח ישאר עד גיל עשר, עובדה שהריח בגן עבר מהר. אני
בעונש. לא שאבא אמר לי ללכת לחדר וגם לא אמא וגם לא הגננת...
היא סתם נתנה לי להרגיש כמו ילד רע. אפילו שהיא תמיד אומרת
שאין כזה דבר ילדים רעים, היא יכולה לתת לך להרגיש ככה גם בלי
להגיד לך שאתה ילד רע.
החלונות היו סגורים והריח לא התחיל לעבור אפילו... היום בגן
הוא עבר די מהר מארגז החול, אבל אולי כי זה היה בחוץ וכי היתה
רוח. רק מהשיער של בן זה לא הצליח לעבור, אפילו שהגננת רחצה
אותו והחליפה לו בגדים וזה, מהגוף זה כבר עבר לו, אבל בשיער
עדיין נשאר ריח מסריח. כשאמא שלו באה לקחת אותו מהגן, הגננת
קראה לה הצידה לדבר איתה ולאט לאט ראיתי את המבט שלה עובר
מהגננת אלי והרגשתי ממש אשם. אם זו היתה, נגיד, אמא שלי, היא
היתה כועסת, אבל אחרי זה היא היתה מבינה, נראה לי, שככה זה בגן
ושלפעמים קורים כאלה דברים ושזה בהשפעת הטלוויזיה והממתקים וכל
הדברים הרעים שהופכים את "הילדים של היום", כמו שאמא אומרת,
לשונים מ"הילדים של פעם". אני חושב שהיא מתכוונת שהיא ואבא הם
הילדים של פעם, כי אחרי שהיא אומרת את זה היא מספרת על איך
שכשהיא היתה קטנה, כולם היו חברים של כולם ושכשלא היתה
טלוויזיה, ילדים היו משחקים ביחד במקום להרוג מפלצות במחשב.
אבל אמא של בן היא אמא כזאת... אני לא לגמרי יודע להסביר, אבל,
נגיד, היא לא הסכימה שאבא שלו יקנה לו מחשב והיא לא מרשה לו
לראות טלוויזיה ואז הוא צריך לבוא לבתים של חברים שלו כדי
לראות פוקימון אצלם. הבעיה היא שבדרך כלל הוא בא אלי, כי אין
לו הרבה חברים ואולי זה כי הוא מתלבש מצחיק, בחולצות משובצות
כאלה, כי אמא שלו לא קונה לו חולצות של פוקימון ושל צבי
הנינג'ה. ילדים בגן לפעמים צוחקים עליו שהוא ילד של אמא וזה גם
לפעמים מצחיק אותי כי קוראים לו בן, ז'תומרת שהוא הבן של
ההורים שלו, נראה לי. אז כשהוא רואה שאני צוחק, הוא פתאום נראה
עצוב יותר וזה ואז ישר אני אומר משהו בעדו שלא יצחקו עליו,
נגיד, שהוא נורא חכם ושהוא כבר יודע לקרוא לבד את הספרים
שהגננת מקריאה לנו בשעת סיפור.
פעם הגננת ישבה איתי בצד ודיברה איתי על בן. לא היום, אני מדבר
על פעם. היא הסבירה לי שהילדים צוחקים עליו כי הם מקנאים בו
שאמא שלו לימדה אותו לקרוא ושהם גם רוצים ולכן הם לא נחמדים
אליו. היא אמרה שכל הכבוד שאני חבר שלו ומגן עליו ושהיא גאה בי
ושהיא לא פגשה הרבה ילדים כמוני בכל השנים שהיא גננת. לי היא
בכלל לא נראתה זקנה, נראה לי שהיא בגיל של אחותי שעכשיו בדיוק
סיימה ת'צבא שלה והולכת ללמוד להיות איזה משהו שיש לו שם ארוך
כזה ומסובך. אבל בכל זאת היה לי נעים לשמוע שהיא אמרה לי את כל
זה, כי היא ממש אמרה עלי דברים טובים. אחרי זה סיפרתי לאמא
והיא היתה גאה בי וישר סיפרה לאבא ובתור פרס אבא קנה לי ת'שעון
של מיקי מאוס, שם לי אותו על יד שמאל ולימד אותי את כל מה
שסיפרתי לכם קודם. הוא אמר לי בקול רציני כזה שאיך שאני מתנהג
בגן מראה שאני בוגר, ז'תומרת שאני ילד גדול.
על מה שהיה היום עוד לא סיפרתי לאמא או לאבא. נראה לי שזה מאוד
יאכזב אותם ושאבא יצטער שהוא קנה לי ת'שעון ואמר שאני כבר ילד
גדול ובוגר. אתם כבר בטח סקרנים לדעת מה קרה היום, אז אני אספר
לכם כבר, כדי שלא תהיו סקרנים. אז היום שחף בא אלי ונתן לי שתי
שקיות כאלה בצבע כסף. הוא לחש לי בסוד שאני אזרוק אותן ליד בן
כדי שהוא יהיה מסריח ושאז לא יצחקו גם עלי. לא יודע מאיפה הוא
המציא את זה שצוחקים עלי, אבל הוא אמר לי בסוד שכשאני הולך
לעשות פיפי, נגיד, אז ילדים צוחקים עלי שאני חבר של בן וזה.
הוא גם אמר לי שהריח יורד ממש מהר וזה סתם להראות לכולם שאני
עושה מה שאני רוצה ולא רק מה שטוב לבן, כי הוא לא החבר היחיד
שלי. זה כדי שידעו שאני לא תמיד מגן עליו וזה כדי שלא יצחקו
עלי. אז רק שתדעו ששחף הוא הילד שכל הילדים הכי מעריצים בגן
וכולם מקשיבים לו ולא היתה לי ממש ברירה. פצצת סירחון אחת שמתי
בכיס, כי החלטתי לזרוק על בן רק אחת כדי שהריח יעבור מהר, כי
הוא בעצם חבר שלי ולא רציתי לפגוע בו וזה.
אז בדיוק כשהוא התגלץ' לתוך ארגז החול, זרקתי אותה ואז זה נשמע
פלאץ' כזה כאילו הוא תקע נוד, אבל רק אני ידעתי שזה בעצם הפצצה
שהתפוצצה. כולם צחקו עליו שהוא מפליצן ושהוא ילד קטן של אמא
וכל מיני כאלה דברים וממש התביישתי.
אחרי ההפסקה, הגננת קראה לי שוב לשיחה וידעתי שהיא הולכת להגיד
לי שכל מה שהיא אמרה לי פעם היה שטויות, כי עובדה שזה מה שאני
עושה. אני לא יכול להסביר מה היא בדיוק אמרה ואיך היא הצליחה,
אבל היא ממש הצליחה שאני ארגיש רע עם עצמי מאוד מאוד. הלכתי
הביתה עם אמא והייתי עצוב מאוד אבל לא סיפרתי לה כלום כי
התביישתי.
ישר נכנסתי לחדר שלי וסגרתי אותו. לאמא היה טלפון, אז היא לא
שמה לב בכלל ואני הוצאתי את פצצת הסירחון מהכיס. זרקתי את
השקית חזק חזק על הרצפה ותוך שניה כל החדר שלי היה נורא מסריח,
אבל ידעתי שזה מגיע לי כי מעכשיו אני בעונש.
זה מוזר שאף אחד לא בא להגיד לי שמזמן כבר עברה השעה שאני צריך
ללכת לישון. נשארתי ער עד תשע, ככה מראה לי השעון המסריח שלי.
כל החדר שלי מסריח. שעון מסריח, למה קיבלתי אותך בכלל, אתה לא
מגיע לי.