עם חוב של יותר ממאה אלף ש"ח ועם שני ילדים קטנים, ניסיתי
לעשות דיאטה ולרדת במשקל. מסתבר שזה דבר לא כל כך פשוט כאשר
החבר הכי טוב שלך זה הסניף הקרוב של סבארו.
בכל אופן, הסתובבתי ברחוב וחיפשתי פתרון. כרגיל, חזרתי הביתה
ללא שמץ של מושג.
שטויות... הרי אני יודעת שאלו הם החיים שלי, כבר הבנתי את זה
מזמן. זוהי תבנית חוזרת ונשנית של אותו חרא.
גם  מאוד פשוט להתמודד עם הדיכאון הנוראי הזה כשהילדה הקטנה
שלך זורקת עליך אבנים וכשהבן הקטן לומד רק לקלל בבית הספר.
בשביזות נוראית, כאב ברכיים, ראש ותחת, חזרתי למכון הגמילה...
ולא, לא מסמים ולא, לא מאלכוהול... מכון גמילה מאוכל.
ואם מישהו תוהה מה זה לעזאזל, אז אני לא יודעת. זאת בדיחה שלא
עוזרת, כמעט כמו פסיכולוגים.
שלחתי מכתב לאמא שלי שתקח ממני את הילדים ושתממן לי את הגמילה.
כמובן שזה לא קרה, אבל לא נורא.
מצאתי פתרון.
נותרתי חסרת קול/כל. הרגשתי נורא, העולם לא חרב, אבל נותרה בי
הרגשה של גועל וצורך עז להקיא.
הקאתי.
וזה, בעיקרון, סיפור חיי... החלק המעניין כמובן. הרי זה מה
שאנשים אוהבים לשמוע, רק את הגועל.
אני לא בנאדם מוצלח, תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו לפחות אני
יודעת ללא שום צל של ספק.