אותו סוף שבוע הסתובבתי כל הזמן בתחושה שזה הולך להיות השבוע
של הפריצה הגדולה שלי. לפעמים יש תחושות כאלה, ש"החודש אני
עומד לפגוש את אהבת חיי", או "אני בטוח שהיום יתקשרו ויציעו לי
עבודה מדהימה עם תנאים פיצוץ". אבל בדרך כלל זה לא קורה. זה לא
היום וגם לא החודש הספציפיים האלה. זה פשוט "הרגע הספציפי שבו
אני רק מרגיש כאילו משהו חשוב מאוד עומד לקרות לי". אבל זה
בסדר. לא הייתי מאוכזב או משהו. זה אפילו הצחיק אותי, איך
שבטוחים בתחושה הזו, והיא חומקת מבין האצבעות כמו טיפות של
שמן.

יום ראשון התחיל כמו כל יום ראשון. היום שפותח את השבוע, אחרי
שבת של ים ומנוחה. יום של תהיות נוגות על טבעם של שבועות, איך
כל אחד מהם מוכרח להתחיל ולהסתיים בדיוק באותו היום. איך כל
אחד מהם רודף אחרי השני, ובדיוק כשמתחילים להתרגל לסוף השבוע
ולהירגע קצת, יום ראשון קופץ מתוך השעון המעורר בקריאה
אינדיאנית של "הלו! קדימה! לקום! אתה רק חלמת שהיה סוף שבוע!
תשתחרר מזה!". קמתי לעבודה בדיוק כמו שאני קם בכל יום רגיל,
הדלקתי את הקומקום בעיניים עצומות לרווחה, והלכתי לשירותים. עם
הקליק של הקומקום המסיים לרתוח נשמע פתאום קול נפץ אדיר. פתחתי
את העיניים בזמן שהגלגלים במוחי מתחילים להסתובב ולחפש הגדרות
אפשריות שיתאימו לרעש החריג. לרגע חשבתי שנפלתי לתוך שבר חלום,
שארית מן השינה שסירבה להרפות. התלבשתי מהר, וירדתי לרחוב
לראות מה קרה.
בהתחלה ראיתי רק ענני עשן סמיך. שמעתי צעקות של אנשים, וריצה
של עקבים במעלה הרחוב. לא הצלחתי להבין את משמעות הצעקות בתוך
בליל הקולות, אך כשהתקדמתי אל תוך העשן קיבלתי תשובה: כדור
ענקי של אבן היה שקוע בחציו בכביש, שנראה עתה כאדמת מדבר חרוצת
סדקים שחורים. הכדור היה עשן, וניתן היה להבחין בשקעים
וגבשושיות שפגמו בשלמותו המעוגלת. "מה זה לעזאזל?! מה זה? מה
זה?", שמעתי את מינה, השכנה שלי מקומה שלישית, צועקת לתוך
אוזנו של יעקב מהמכולת, שנראה המום יותר מהצעקות שלה מאשר
מהמאורע האסטרונומי שמולו. "נפלה המרפסת מבניין 8! ידעתי שזה
יקרה!", צעק מישה, נער השליחויות מהסופר של עזרא. "אמרתי לה
שזה יקרה! אמרתי לגב' קצנלבוגן שהמרפסת שלה כבר מלאה יותר מדי
עציצים, ושאם אני ישים שם את הארגז קולה המרפסת תיפול!". הוא
היה נרגש מאוד, אך מיד צוננה התלהבותו על ידי מוטי השכן שלי,
שהוא אינטיליגנט ועצבני: "שתוק, מפגר! זה מטאוריט, אתה לא
רואה? קוסמונאוטה, חרשו?? יורי גגרין!". אני עמדתי די בשוק. לא
ראיתי הרבה מטאוריטים נופלים עד אז. בעצם לא ראיתי בכלל. פתאום
הרגשתי משיכה קלה במכנסיים שלי. ניערתי את הרגל מבלי להסתכל
למטה, אך שוב הרגשתי משיכה. הסתכלתי למטה, וראיתי מין יצור
מוזר מסתכל אליי למעלה. זה נראה כמו הכלאה בין גמד, ארמדילו
ומברשת לניקוי ספות. מין אדם קטן ושעיר, עם בטן עגולה ועין
באמצע ושורה של שערות עבות לאורך גבו. סביב מתניו לבש מין
חגורה מנצנצת. הרמתי מבט, הסתכלתי סביבי. כולם היו עסוקים
בויכוחים על המטאוריט. חלק היו בטוחים שזה סוף העולם. אחרים
טענו שהסורים פתחו במלחמה, וכנראה מה שנשאר להם לזרוק עלינו
בגלל המצב הכלכלי זה אבנים. "טוב...", חשבתי לעצמי. "אני כרגיל
עוד לא ממש התעוררתי... אני גם רואה דברים...להירגע... אני לא
רואה בעצם מברשת ספות עם עין... הכל בסדר..." אבל עכשיו המברשת
כבר החלה לתקשר איתי. "שלום! אחי, מה קורה?", שמעתי קול צפצפני
מלמטה. "טוב... הכל בסדר... סך הכל אני בסדר... בהתחשב בזה
שאני לא באמת רואה אותך...", סיננתי כלפי מטה. "מה ז'תומרת לא
רואה אותי? אני פה למטה!", נעלב הארמדיל, והמשיך: "ת'שמע, אני
לא מפה..." ( "לא! באמת? מה אתה אומר?!", עברה מחשבה בראשי
כתגובה, למרות שעדיין סירבתי להאמין באמיתיות הסיטואציה ). בכל
פעם שדיבר, החגורה היתה מנצנצת באורות ירוקים. הבנתי, שאם
הייתי באמת רואה את הדבר הזה שלידי, החגורה בטח היתה מכשיר
תרגום אינטר-גלקטי כלשהו. אבל לא באמת האמנתי עדיין.
- "תראה, אני יודע שאנחנו לא מכירים, אבל כמו שאתה רואה הרכב
שלי אה... נתקע פה קצת... אני אשמח אם תעזור לי!".
התכופפתי למטה, תוך שאני מוודא שהאחרים סביבי לא מסתכלים.
סובבתי את הראש חזרה אל הגמד ונתקלתי בעין שבאמצע הבטן שלו,
נימים ירוקים מרשתים אותה מבפנים ואישון אדום גדול באמצעיתה,
מביטה בי וממצמצת.
- "שמע, אני לא בטוח שאני לא חולם...", התחלתי באיטיות משפט
חסר כיוון.
- "לא! נו, מה קורה איתך! צא מזה. לא ראית אף פעם אחד כמוני?"
- "אה... האמת היא שלא", חזרתי לרגע לטון שקול ורציונלי.
- "אה, טוב, אם ככה אז אני מבין. ת'שמע, בקיצור, אני פה עכשיו
ואני צריך קצת עזרה. אכפת לך?".
בלי לענות, וכמו איזה זומבי שהתעורר בבוקר הראשון של השבוע
התחלתי לחזור לכיוון הדירה שלי, המברשת איתי, צמוד לרגלי.

נכנסנו לדירה, שברתי מיד ימינה אל האמבטיה, ושטפתי פנים. יצאתי
חזרה לסלון עם המגבת ביד, לא היה כלום בסלון. נרגעתי. "אני
חייב לרדת מהתאילנדי החריף של 'דים סום'... לפחות בלילה...",
חשבתי לעצמי.
- "מקום נחמד יש לך פה", שמעתי קול מצפצף, קפצתי לרגע
והחוורתי. התחלתי לעכל שבאמת יש פה איזה חיזר.
התיישבתי על הכורסא, המברשת חזר מן המטבח, קפץ אחורה והתיישב
על הספה הכחולה שלי. החלטתי "לזרום עם הסיטואציה", כמו שאבא
שלי תמיד אומר.
- "אז מה אתה עושה פה?", שאלתי בקול רגוע להפליא. כנראה
שלפעמים המוח עוקף את עמוד השידרה אחוז ההלם, ועושה סדר.
- "אמרתי לך, הרכב שלי נתקע... בכביש שלכם. כוס אמו, רכב חדש
זה. ההורים קנו לי לפני חודש. הייתי בדרך לקנות כמה דברים
בסופר, שמתי דיסק ולשניה, ממש שניה, לא הסתכלתי על הדרך. במקום
בסופר גמרתי פה. תזכיר לי איך קוראים למקום הזה, אגב?"
- "כדור הארץ", עניתי לו, תוך שאני בוחן את החגורה עם האורות
הירוקים.
- "לא, זה אני יודע. איך קוראים פה למקום על יד רישון?... מה,
אה, אתה מסתכל על זה? זה פיתוח חדש אצלנו. יפה לא?"
- "וואלה יפה", עניתי כשעיניי עדיין רצות על הנוריות הירוקות,
"ראיתי מתרגמים כאלה בסרטי מדע בדיוני, אף פעם לא במציאות".
- "מתרג... לא! איזה מתרגמים! זה סתם חגורה. מה, חשבת שזה משהו
מתוחכם? תקשיב, טמבל, אני מדבר איתך עברית כי אני יודע עברית.
בחיי! למדתי אצלנו בבית ספר. עשו אצלנו תצפיות על הכוכב שלכם,
עברו הרבה ארצות והגיעו למסקנה שברוב הארצות שומעים עברית. אז
חשבו שעברית זו בטח השפה הכוכבית. וקצת רוסית... ותאילנדית...
שאת זה קלטו בעיקר מישראל."
אני רק הקשבתי והנהנתי, למרות שלכמה רגעים המחשבות שלי נדדו,
וראיתי בדמיוני כיצד אני לוקח את הגמד ומבריש איתו את הספות
המאובקות שלי.
- "אז אתה מבין? כדי לחזור לבית שלי אני צריך אורניום מועשר,
מים כבדים, פלוטוניום, שניים חלב עמיד, שוקולד נוטלה, לחם כפרי
ואבקת כביסה... זו של המגע משי קטיפתי".
- "רגע, רגע, לא הבנתי. תחזור אחורה", זרמתי עם הסיטואציה...
"את הדברים הראשונים אני מזהה... אין לי מושג מה זה אבל השמות
נשמעים מוכרים. אבל למה חלב, גבינה... כל זה?"
- "נו, מה, עכשיו אתה מתערב לי בהנעה של הרכב? תאמין לי שאני
יודע איך להניע אותו מחדש. סמוך על סחבק!", ענה לי הארמדיל,
ועינו חייכה. "וחוץ מזה, אם תעשה את זה בשבילי, אני אתן לך שתי
משאלות!"
הפרצוף שלי התעקם לצורה של סימן שאלה.
- "תגיד, מה אתה צוחק עליי?", שאלתי בחוסר אמון מופגן.
- "לא! בחיי! יש לנו את הכוח הזה. אח שלי, הייתי צוחק עליך
בדבר כזה? אחרי כל ה... עשר דקות שאנחנו מכירים כבר?".
- "לא, כי יש לנו את הסיפורים האלה פה, על דג הזהב וכל זה.
אגדות כאלה. ת'אמת? לא נראה לי שאתה יכול להגשים משאלות..."
המברשת קפץ על רגליו וירד מהספה. כתם ירקרק נשאר במקום שבו
ישב. הוא התהלך בצעדים קטנים אל החלון, וניסה להביט למטה. העין
הגדולה לא הגיעה לחלון, אז הוא לקח את הכרית הסגולה הגדולה
שאחי הביא לי מהודו, ונעמד עליה. מחשבה שטה בראשי: "לפחות את
הכרית הזו לא איכפת לי שילכלך... גם ככה לא אהבתי אותה".
- "יא אללה, לך תקנה רכב חדש. תאונה כזו, ויש לך וואחד ירידת
ערך", הוא אמר מהורהר, מניד בראשו. למטה החלו שוטרים להקיף
בגדר את המטאוריט. "שמע", הסתובב אליי והמשיך, "אני רציני. לנו
יש הרבה יותר כוחות מלכם, ואני יכול למלא לך שתי משאלות. לא
שווה לך?".
- "אין לי מושג! אני לא מבין גם ככה מה קורה פה, וגם אם הייתי
מאמין לך ונכנס לטירוף הפסיכי הזה... מאיפה אני אביא את כל
הדברים שאתה צריך?!" זרקתי לו משפט טיפשי, שסימן בבירור את
תחילת ההשתכנעות שבתוכי. זה היה משחק מכור.
המברשת, מסתבר, הספיק לקלוט לאחר ההתרסקות שלו שיש, במקריות
מדהימה שאף חישוב מתימטי לא יכול היה לחזות, יריד מדע
ואסטרונומיה בעיר.
- "זה פשוט! בכל יריד בסיסי כזה חייבים להיות המרכיבים שאני
צריך! סבבה, ניצחנו! יש אלוהים!"

לאט לאט עיכלתי את מה שהוא אמר. וגם מאוד מאוד רציתי להיות
סופר מפורסם, והתאים לי שיקצרו בשבילי את הדרך לשם... ורציתי
גם ג'יפ ארבע על ארבע חדש.
"טוב, אני אשיג לך את הדברים שאתה צריך", אמרתי בנחישות,
שהפתיעה גם אותי.
התקשרתי לעבודה, ואמרתי שאני חולה. דובי, מנהל המחלקה, לא אהב
את הרעיון: "עוד פעם חולה? כבר פעם רביעית החודש, לא?!" "טוב,
דובי, האמת היא שהבוקר התרסק מטאוריט ליד הבית שלי, ויצא ממנו
חיזר שצריך את העזרה שלי כדי לחזור הביתה. אז אני אעזור לו
היום, ומחר אגיע כרגיל לעבודה. אולי. אלא אם הוא יגשים לי את
המשאלות".
זמזום עצבני וטריקה של הטלפון העבירו מצויין את תגובתו של
דובי.

במשך היום ישבנו ותיכננו את הפריצה ליריד המדע, ואת הכיבוש
מחדש של המטאוריט-רכב. בלילה ירדנו שנינו לרחוב. הארמדיל היה
צמוד לרגלי, כדי שלא יראו אותו. עברנו ליד השוטר ששמר על
המטאוריט. הוא הביט בי בעיניים מנומנמות ובחשד מסויים, וחזר
לסקור את הרחוב. כשהגענו אל אולם "מועצת הפועלים", שם נערך
היריד, הבחנתי בטבעת כבדה של אבטחה סביב לאולם. עקפתי בצעדי
חתול את אברום הפנסיונר, שישן בכניסה תוך ביצוע חיקויים מאלפים
של מסור חשמלי חלוד, והגעתי אל האולם המרכזי. לאחר כמה סלטות
משולשות באוויר, מעל גניה המאבטחת בת ה-99
( יכולתי להישבע שהרחתי תוך כדי תעופה באוויר ריח מוזר עולה
מגניה, שישבה ללא ניע ), נתליתי מהנברשת הגדולה והמאובקת
ונחתתי במתחם ה"חומרים המסוכנים". גרפתי אורניום, פלוטוניום
ומים כבדים, וזינקתי חזרה אל מחוץ לאולם. המברשת חיכה בחוץ,
מרוצה.
- "שיחקת אותה, אחי. תכין את המשאלות שלך".
בדרך חזרה עצרתי לדבר עם השוטר ששמר על המטאוריט. בינתיים,
הארמדיל התגנב לתוך המטאוריט.
- "שלום אדוני השוטר!", פתחתי, כשחיוך פלסטי מרוח על שפתיי.
- "ערב טוב", השיב השוטר באדישות של אמצע חרופ.
- "אז מה... אתה שומר פה?" שאלתי שאלה מאולצת שלא מבטיחה תשובה
מתוחכמת.
- "כן"
- "וואלה... אז מה... מה קרה פה בכלל?"
- "אני יודע? אמרו שנפלה איזה מרפסת"
- "כן? איזה יופי..." עניתי מבלי להקשיב לתשובה שלו.
- "כן... תגיד, אתה גר פה?" נראה השוטר כעת קצת יותר מעוניין.
ברגע שהבנתי שהמברשת כבר בתוך הרכב שלו, זרקתי: "כן, אני גר
פה. טוב, ביי, ערב טוב, היה נחמד לדבר איתך!".
השארתי את השוטר עם פה פתוח, ורצתי לסופר של עזרא. קניתי שם את
הדברים שנשארו להוסיף להנעת רכב החלל, ומיהרתי בחזרה אל הרחוב.
כשהגעתי למטאוריט, השוטר היה כבר באמצע חלום.
הסתובבתי סביב לרכב החללי, עד שמצאתי את הפתח דרכו נכנס
הארמדיל. מסרתי לו את השקית עם הלוגו הצהוב של "סופר עזרא"
עליה, קופה רושמת עם עיניים וחיוך.
- "תודה, באמת שיחקת אותה! עזרת לי מאוד!", המברשת היה עסוק
בהזזת מתגים וידיות, תוך שהחלו להישמע קולות של סטרטר
מהמטאוריט. "טוב, אני זז".
- "רגע!..." אמרתי, "מה עם המשאלות? אתה לא רוצה לשמוע מה
המשאלות שלי? או בעצם... אתם בטח גם קוראים מחשבות, לא?"
- "אה... כן, כן... בדיוק... אני קורא מחשבות. אז.. .אה... אני
אקרא את המשאלות שלך בדרך, בסדר? פשוט אני צריך לזוז לפני
שמישהו יבוא. יאללה, ביי אח שלי, תודה!", הוא חגר את עצמו
והמטאוריט החל לרעוד ולרטוט. "אה! ותודה שחסכת לי את הנסיעה
לסופר עכשיו!", צעק בעוד הרכב החללי מתחיל להתרומם ולהינתק
מהכביש. הרעש היה בלתי נסבל, השוטר המשיך לישון, ואני הבטתי
בפנים תוהות אל המטאוריט העולה. הוא הלך והתרחק, והפך לנקודה
מאירה ומצטמצמת עד שנעלם לגמרי. נשארתי עומד על הכביש הסדוק
עוד מספר דקות, חושב על שתי המשאלות שלי כך שהמברשת יוכל לקלוט
אותן בצורה בהירה. "סופר מפורסם... ג'יפ... סופר מפורסם...
ג'יפ...".

עכשיו אני יושב פה וכותב. עבר חודש. לא יודע, איכשהו משהו לא
נראה לי. יכול להיות שהמשאלות האלה לוקחות זמן?
לא יודע. נראה לי שהוא עבד עליי, הזבל. ואני חשבתי שתהיה לי
פריצה גדולה. וג'יפ.