לא כל אחד מסוגל להסתכל על עצמו בראי, להסתכל ולבכות.
לא סתם לבכות, לבכות כמו מטורף. לבכות את כל הנשמה החוצה,
כאילו כל מה שאתה אוהב בעולם, מת.
לא כל אחד מסוגל,
אני כן.
אתמול החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית, לא סתם, שחקנית תאטרון.
נעמדתי מול המראה והתחלתי לבכות, זה יצא בחופשיות כאילו מי
ישמע, כמה רע לי בחיים.
אמא שלי נכנסה לחדר ונבהלה, הבינה שמשהו נורא קרה וגם כן
התחילה לבכות. ברגע שאתה רואה את אמא שלך בוכה זה מעצים את
הבכי שלך, אז בכיתי עוד יותר חזק... אמא שלי ניסתה לשאול מה
קרה, אבל לא הצלחתי לדבר.
אבא נכנס, גם הוא נבהל.
התחיל לבכות.
פחדתי להפסיק לבכות, כי ידעתי שברגע שאפסיק, ההורים שלי יבינו
ששום דבר לא קרה ושיש להם סתם בת מטומטמת שבוכה סתם.
אז לא הפסקתי,

אני עדיין בוכה.