תמיד הערכתי נרות מנירוסטה. לא יודע, משהו ביציבה, בביטחון.
אני, מה אני כבר? שעיר, נמוך... חרא של יציבה. אין ספק שחרא של
יציבה. לא כמו נרות מנירוסטה.
אם הייתי נכנס עכשיו לקשקוש הפרוידיאני הקבוע, הייתי בטח אומר
שרגשות הנחיתות נובעים מאמא שלי. תמיד, בקשקושים הפרוידיאנים,
הדברים נובעים. הם אף פעם לא פשוט יוצאים ככה...
אחרי דפיקה קצרה בדלת, כזו שאפילו לא הספקתי לשים לב אליה,
נפתחת הדלת בחבטה.
היא נכנסת. ניגשת אליו. והוא יושב במיטה, כרגיל, עם המבט התמים
שלו, צופה בה, מקלף תפוז - ילד בתוך תפוז.
ברקע מוזיקה רגועה של אריק איינשטין, כמו שהוא אוהב והיא לא.
הנרות מנירוסטה כבר דלוקים והוא מחכה כמו ילד קטן. קשה לשמוע
מה הם אומרים מכאן. מבט כועס מצדה, תנועות ידיים מוגזמות
מצידו, זיעה על המצח שלו ועיניים מוצפות דמעות, שמנסות לפרוץ.
אם הייתי נכנס עכשיו לקשקוש הפרוידיאני הקבוע (שעכשיו הוא עוד
יותר משומש), הייתי אומר... טוב, לא משנה, אני לא אכנס לזה עוד
פעם.
היא יוצאת, צועדת בסערה למתלה המעילים ולובשת את המעיל שלה.
איוושת הבד המתנופף מכבה את נרות הנירסוטה היקרים שלנו ומותירה
את הדירה קרה וחשוכה, כמו בחוץ.
הוא תמיד העריך בחורות כמוה. הוא לא ידע למה... משהו ביציבה,
בבטחון. הוא לא היה מציאה. קצת נמוך, קצת שעיר. דווקא יציבה לא
רעה. אולי בגלל זה הוא השיג אחת כמוה.
הוא ניגש למחשב, פותח את הבלוג הכה-מגניב שלו ומקליד:
"היא עזבה. אני כבר לא אכנס לקשקוש הפרוידיאני הקבוע...". הוא
מתנתק, יושב כמה רגעים, בוהה במסך, מנסה לבכות, להרהר עליה.
הוא קם, מרים אותי מהרצפה ואנחנו יוצאים לסבב פאבים, שוב.
הלוואי שיכולתי להזהיר אותו מהתוצאות.
וכשאנחנו חוזרים, מסריחים מבירה מיובאת ומכוסיות חוץ, הוא זורק
אותי בסל הכביסה, מקווה שגם הוא יתנקה עד מחר בבוקר. והוא חולם
עליה. ואני, אני חולם על נרות מנירוסטה.