אני לא יודע למה לא התקשרתי, פחדתי, מהרבה דברים, שעכשיו נראים
לי כל כך טיפשיים, ובכלל, מה זה משנה, תמיד אמרתי שלמה שואלים
בפסח וגם אז לא ממש מתכוונים לזה.
אהבתי את התקופה ההיא, שעוד ידעתי ממה אני מפחד, שהייתי נער
תמים ובאמת הייתי ולעולם לא אשכח את הלילה ההוא, איך היא שכבה
מולי. היא כל כך יפה מקרוב.
"כן, ראיתי, יצא לי לראות אפילו כמה." "מה?! מתי? איך? איפה
יצא לך לראות בולבולים?"
אני עדין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה, חבר שלי הציג לי
אותה, אני זוכר בדיוק מה היא לבשה, לא שזה כזה הישג, נפגשתי
איתה מאחורי הקלעים של איזה מופע של הנוער העובד, היא הייתה
בלבן פרחוני, כל כך טבעית, בלי איפור, לא שאי פעם ראיתי אותה
עם איפור. חולצה שחורה קרועה, גדולה ב-2 מידות וטרנינג אפור,
כל כך מושלמת.
"נכון... לא, את צודקת, חבר חייל זה באמת לא פרקטי."
למישהי שעובדת איתי יש אותו שם כמו שלה, אני קורא לה רק בשם
המשפחה שלה, אני פשוט לא מסוגל אחרת.
"גם אתה לא מצליח להירדם?"
ראיתי אותה לפני כמה ימים בקניון, אמרתי לה שלום, אני כזה
אדיוט, היא נראתה אותו דבר, כמו שזכרתי, רק רחוקה יותר.
"שתית מיי ברז?! דצה היא סתם כיסוי, דץ הומו!"
זאת צולמה לפני חצי שנה בערך, התמונה היחידה מהמסיבה אצל חברה
שלה, הייתי צריך לחייך...
"עוד חודש אני מתגייס, לא יודע לאן עדין, מקווה שלא קרבי."
עמדנו שם כמה שניות, לא ידעתי מה להגיד. רק כשהלכה הגיעו
המילים, השארתי אותן אצלי. התיישבתי על המדרגות הנעות לקומה
השניה, עם הגב למדרגות, מביט לעבר כל האנשים בקניון בעוד אני
עולה, מחכה לסוף.