לפני הרבה שנים, חייתי בשמחה, בתקווה.
ואז, אז, הגיעו המלאכים.
בכל לילה מחדש, הם ביקרו אותי. כל בוקר מחדש, הם שלחו לי
מכתבים.
אף פעם לא טרחתי לקרוא את המכתבים האלה, לא הייתה לי סבלנות.
גם ככה אני רואה מכתבים כל היום. חוץ מזה, הביקורים היו די
והותר בשביל אדם חלש אופי שכמוני.
האמת, אף פעם לא הבנתי מה הם רוצים ממני.
כל לילה, בערך בשתיים, הם באים ודופקים לי על החלון. טוק טוק
טוק... טוק טוק טוק... הרעש הזה יכול לשגע אנשים מאוד יציבים,
אז אני יוצא לי מהמיטה החמה שלי ופותח את החלון אל האויר הקריר
ששם.
הם נכנסים ומדליקים את האורות.
"באנו" הם אומרים לי, כאילו זה ברור מאליו מה הם רוצים. אחרי
האמריה המוזרה הזאת, הם מחכים כמה דקות והולכים. כל פעם אותו
דבר. אותו הדבר!
אתמול היה שונה. וזו בדיוק הסיבה לזה שהחלטתי לשלוח לכם את כל
הסיפור.
אתמול בבוקר החלטתי לפתוח את המכתב. הוא היה ריק. שמרתי אותו,
במטרה להראות להם אותו בלילה, כשהם יבואו. הם לא באו.
הבוקר, נשלח לי מכתב עם כתובת עליו, "שדרות מיכאל, מלכיצדק".
פתחתי את המעטפה ומילה אחת, בכתב יד שחור וגדול הייתה שם,
"בוא!".
עכשיו אני פה, מלקק בולים ומדביק אותם, שזה דיי דומה למה
שעשיתי פעם, רק שעכשיו, משלמים לי שכר עבדות. |