יש שירים ששווה לשיר פשוט בגלל ששווה לשיר אותם.
יש גן עדן כי אם נאמין בו אז הוא יהיה קיים. אז אני מאמין בו.
יש כל כך הרבה אנשים שמגיע להם להיות בגן עדן שרק בשבילם, שווה
להאמין בגן עדן.
גן עדן קיים.
בגן עדן יש בחור צעיר עם שיער ארוך וזקן שלובש כותונת לבנה
ויושב לו מתחת לעץ, לבד, וכותב.
הוא כותב סיפורים בנוצה ומידי פעם הוא שולח סיפור על ענן
וכשיורד גשם הסיפור מרחף אל הארץ כמו דמעות ומחלחל באדמה.
המילים שלו נובטים באדמה רכה ונבטים קטנים מתעוררים לחיים. יער
של סיפורים מנוצה. אל היער הזה אנחנו מגיעים ומתחת לאחד העצים
אנחנו מניחים את הראש על הארץ ואמא אדמה קוראת לנו, בקולה
העמוק, סיפור על גן עדן. חיוך נולד על הפנים, אי אפשר שלא
לחייך כששומעים סיפור לפני שינה על גן עדן, ואנחנו נרדמים כמו
תינוק שישן שנת תמימים. העצים בשלכת ועליהם מכסים כמו שמיכה
שלא יהיה לנו קר כשאנחנו עוצמים עיניים. ביער יש מלאכים, זה
יער טוב לא מהיערות של הסיוטים, לא מאלה שבהם לעצים יש עיניים
רעות וזרועות מעוקלות שתופסים ולא מרפים, והמלאכים מתיישבים
ליד הישנים ומלטפים את הראש, לאחד המלאכים יש נבל, כי ככה זה
בעולם של הטובים, למלאכים תמיד יש נבל, והוא מנגן לנו חלום
יפה, חלום על גן עדן. בחלומות האלה שחולמים ביער ההוא אף פעם
אין להתעורר מכוסה זיעה ואין עויתות של אימה. אפשר לישון לנצח
ביער הזה ולנצח באמת ישנים בו. בחלומות האלו תמיד יש כותונת
לבנה ומחשבות טובות. יש קלף, בחלומות האלו ונוצה וסיפורים הכי
יפים, סיפורים כאלה שאפשר לכתוב רק בגן עדן, רק בנוצה. ולחייך,
לחייך ככה מתוך חלום.