על צוק תמיר עומדת לבדה, עטופה בסדין לבן צחור ורך.
מביטה לעבר ההרים הרחוקים, כמתאמצת לזכור את הטוב שבה.
מעבירה את מבטה מהר, להר, מהקרוב לרחוק.
שואבת לקירבה את הקרירות של השחר העולה.
ואת ציבעיי ההרים, את אחורייהם בגוונים של זריחה עולה ברקיע.
זריחה שגורמת לשחור הליל להחוויר,
ולתפוס צבעים של יום חדש עם תקווה.
ממלכת השמיים הקודרים משתנים ונראים מוכרים ומזמינים.
עם השחר נראת גם ממלכת האדמה,
קבוצות קבוצות של ירוק, צהוב, וחום.
עומדת לה שם שואבת כל מראה וניחוח.
עולה מתוכה מערבולת של אש בוערת,
כמו השמש העולה מבעבעת בחומה.
וכמו תמיד לעולם לא מאבדת מגע.
לוקחת כל זיכרון עוטפת בצבע, וטומנת בתיבה שרק לזה נועדה.
תיבה של זיכרון ותקווה ושל אושר, בתפילה של כל בקר.
אמן ואמן |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.