"זוספרני היה הצייר הצבאי בישראל, הוא צייר ציורים מפורסמים
בצבא כמו 'המחנה הוא ביתך', אבל לא זה היה הדבר שייחד אותו
משאר החיילים, היה גם הקטע הזה עם השיער שלו. ברגע שאתה מתגייס
לצבא אתה חייב להסתפר, אבל זוספרני לא היה מוכן הוא הלך
לפסיכיאטר והסביר לו שכל הכישרון שלו טמון בשיער, הוא כמו
שימשון הגיבור, אם יספרו אותו הוא לא יוכל לחזור לצייר".

עומרי עמד בבר קטן ב'אייט סטריט' במיאמי, רחוב שהתגאה בכינוי
שלו, 'הוואנה הקטנה', בשל הריכוז הגדול של קובנים שחיי בו.
מולו עמדה ברמנית צעירה, לא יותר מבת עשרים, עיניים טיפה
מלוכסנות, שיער חום וחלק ועור בצבע שוקולד שרק בא לך ללקק כל
היום אבל לא היה לו זמן לחשוב על זה  עכשיו, הוא היה עסוק
במכירה.

במובינג אתה נכנס לעולם הפרטי של האנשים למשך מספר ימים, אתה
רואה את הסודות השמורים ביותר שלהם אלה אשר אפילו חבריהם
הקרובים ביותר לא ראו, אתה הופך להיות חלק מהם, במכירת ציורים
זה הפוך אתה נותן להם משהו ממך, אתה שובר את שגרת החיים הרגילה
שלהם ומספק להם משהו אקזוטי ומסקרן, משהו שהם יכלו לחלוק מאוחר
יותר עם בני המשפחה. הברמנית בבר, מכירה את ישראל רק מהסיפורים
מהברית החדשה, ועכשיו היא מתוודאת לעומרי, צעיר ישראלי, שמציג
את עצמו בפניה כסטודנט לאומנות.  

"לציור הזה קוראים סוף העולם, את יכולה לראות את ההשפעות של
סלוואדור דאלי על הצייר, אותה צורת שימוש ברקע, משחקי האור
והצל ויש את הכדור השחור במרכז התמונה, אותו כדור שבא והורס את
הכל או שאת יכולה להסתכל על זה בצורה הפוכה, הכדור מתרחק
מהאופק ובעצם יוצר את העולם במנוסתו, סוף העולם הוא בעצם
תחילתו של עולם חדש".

ללובי של מלון 'המוהיקני האחרון' נכנסה אישה מבוגרת, היא נראתה
כבת שישים, היא לבשה שמלה פרחונית, לראשה חבשה פאה שחורה
ובידיה מחזיקה כלב פודל לבן וצווחני. היא צעדה בצורה נמרצת אל
הבחורה שעמדה מאחורי דלפק הקבלה. "הזמנתי כאן חדר על שם מימי
כהן", היא פנתה בטון תקיף של אישה שרגילה לקבל את כל מה שהיא
רוצה, בקולה נשמעו שרידי המבטא האידישי למרות או בגלל שהיא
נולדה והתחנכה בברוקלין. מימי כהן נחתה לפני שעה קלה בנמל
התעופה של לאס וגאס בטיסה שהגיעה מפלורידה שם היא השאירה את
בעלה השלישי אל, להמשיך לישון בבית אבות שלהם בבוקה ראטון, עיר
שלרבים אחרים מוכרת יותר בתור העיר בה נולד מרלין מנסון, זמר
הרוק הפרובקטיבי של ארצות הברית.

הם עברו לבוקה רק לפני חודשיים, בתחילת החורף המשוגע של ניו-
יורק. הבן שלה מונטי כהן, שלימים יהפוך להיות ראש המחלקה
הרוסית באפ.בי.אי  שכנע אותה לעשות את זה. הוא אמר לה שהחום
בדרום יגרום לה להרגיש צעירה יותר, ואז לפני חודשיים, הגיע
משאית של חברת הובלות, והרימה לתוכה את כל שהזכרונות שהיא אספה
בשישים השנים ובשלושת הבעלים שהיו לה, אבל מימי לא אהבה את
החיים בבוקה, נכון, החום גרם לה להרגיש צעירה, אבל היא אמרה
שיש יותר מידי יהודים בפלורידה, ואיפה שיש הרבה יהודים אי אפשר
לחיות בשקט כל היום עסוקים בלהתווכח, רק אתמול, היא נזכרת, היא
ניהלה ויכוח על איזה שיר של פראנק סינטרה, רבקה השכנה אמרה
שפראנק לא יודע לשיר, והא צריך ללמוד משהו מהצרפתיה הזו, איך
קוראים לה סלין משהו, מה היא מבינה רבקה הזאת, כולם יודעים
שבעלה עזב אותה והיום הוא חיי עם המזכירה שלו בהוואי. מימי
החליטה שהיא עוזבת הכל, עוזבת את בוקה, עוזבת את בעלה השלישי
אל לישון במיטה המשותפת שלהם, והיא טסה לוגאס.

עומרי הגיע לדירה שלו בדרום דרום מיאמי, באזור הזה לא ראית
יותר זקנים לבנים שבאו מהצפון לחכות למוות תחת השמיים הכחולים
של פלורידה, או בחורות בלונדיניות על רולדבליידס. היה זה רחוב
של מהגרים קובנים לא חוקיים. ביום חשבת שהגעת למושב ענקי,
דירות קרקע שבניהם מפוזרים משטחי דשה ענקיים, בחלק מהשכונות
יכלת להבחין אפילו במגרשי גולף קטנים.
רונן כבר היה בדירה, עומרי ורונן הם בני דודים, רונן עבר
במובינג בפורט לוטרדייל, צפונית למיאמי, לא פעם רונן ניסע
לשכנע את עומרי להצטרף אליו לעבודה במובינג, אבל עומרי היה
אומר לו "אחרי שאני מוכר ציור אחד במאה שבעים דולר תוך רבע
שעה, אין סיכוי שאני אלך לקרוע את התחת במובינג רק כדי לחכות
לאיזה טיפ".

"אל תשאל מה קורה, חזרתי היום מטריפ לניו- יורק, בדרך חזרה
נכנסתי לחנות במנהטן לקנות עיתון 'מעריב', אני מסתכל על המוכר
הוא נראה לי טיפה מוכר, אמנם עכשיו היה לו זקן אבל היה בו משהו
מוכר, אז ראיתי את הדגם של 'דאפ' מאחורי הדלפק וישר זיהיתי
אותו, שלומי, אתה זוכר את שלומי, הדוגמן המשוגע, שהיה בונה
דגמים של משאיות, אז עכשיו הוא חזר בתשובה. התחלנו לדבר, הוא
מספר לי שהכל בסדר ברוך השם, הוא התחתן עם בחורה מישראל,
ובעזרת השם הוא עוד יחזור לארץ, שאלתי אותו, מאיפה כל הכסף
לחנות והכל, לא תאמין איזה סיפור הוא סיפר לי."

מימי כהן נשכבה על המיטה בחדר שלה ב'מוהיקני האחרון', היא
התחילה לחשוב על החיים שלה, על בעלה השלישי אל שכל הזמן ישן,
על הבן שלה, מוטגומרי, שהיא קראה לו מונטי, שכל כך עסוק בעבודה
שלו באפ.בי.אי עד שאין לו זמן לבוא לבקר את האימא הזקנה שלו,
בראש השנה הוא לא הגיע, לליל הסדר הוא לא בא, מה יותר חשוב
מליל הסדר, היא חושבת. טוב, לפחות לחג השני הוא הגיע, אחרי
שאיימתי עליו שאם הוא לא בא אז מבחינתי אין לי בן, ולא אכפת לי
מה הוא עושה שם בחוץ, יש לו משפחה, כל השאר יכול לחכות.
הוא הגיע לחג השני, כל כך יפה, לבוש בחליפה השחורה שלו, הלוואי
וכל החברות שלה היו נשארות בחיים, כדי לראות את הבן של מימי
כהן. בארוחה הוא שתה כל כך הרבה, בדרך כלל הוא לא שותה ככה,
והתחיל לספר על העבודה שלו, אף פעם הוא לא סיפר על העבודה, אבל
באותו יום הוא לא הצליח לעצור את עצמו.

"הם היו חבורה של רוסים, שהצליחה להתחבר למערכת של המכונות
הימורים, בצורה כזו שהם יכולים לזכות בהגרלה הגדולה בלי שאף
אחד יכול לעלות עליהם... והיתה חבורה של ישראלים שהובילה להם
את המכונות... ואני רדפתי אחריהם בכל ארצות הברית והייתה
הבחורה האינדיאנית ההיא, אימא היית צריכה לראות איזה יפהפייה,
כמו נסיכה... והמכונות הגיעו לווגאס, למלון 'המוהיקני האחרון',
שתי מכונות של מגה-בוקס שמתוכנתות לתאריך מסוים כדי לזכות
בהגרלה הגדולה, מכונה אחת כבר זכתה, בערב ליל הסדר בעשרים ושבע
מיליון דולר, את מקשיבה לי אימא, עשרים ושבע מיליון דולר, והכל
חוקי, את מקשיבה לי אימא?"

באותם רגעים מימי לא הקשיבה, היא חשבה מתי מונטי שלה יתחתן
ויביא לה נכד, היא ראתה את כל החברים שלו מהתיכון מתחתנים, מתי
היא תהיה סבתא, אבל לפני כמה ימים שרבקה זכתה במאה ועשרים דולר
בבינגו בבוקה, היא התחילה לחשוב על הסיפור שלו, היא התחילה
לחשוב על החיים שלה, היא עדיין צעירה, היא יכולה להספיק לעשות
דברים בחיים, במקום לשבת על הכיסא בשמש לחכות למוות שידפוק
בדלת.

הדלת נסגרת, הרדיו מנגן את השיר מהטיטניק, הנהג מושיט יד
להחליף תחנה, מוזיקה שחורה, זמר לבן עם שם של סוכריות שוקולד,
הרדיו לא מפסיק לנגן את השיר שלו. הנהג מרכיב משקפיים בעלות
מסגרת כחולה, יש לו קעקוע על האצבעות ביד שמאל K  ו-A, לצידו
יושב בחור לבן לובש מדים בצבע אפור, הם מתקדמים לכיוון ווגאס
בג'יפ חום, בעל לוחיות זיהו של טקסס.

נתניאל רדמן, היה עסוק בגזיזת זקנו ברגע שהביפר צפצף,
"פוזיילוב נמלט מהכלא", הציבו אותו בוגאס שיפקח על המכונה
השנייה, היה ברור שברגע מסויים מישהו יחזור לקחת את הכסף,
בינתיים הוא לא עשה הרבה, הסתובב בין בתי הקזינו השונים, חיפש
זייפנים, מדד חליפות.
הוא מיהר לקחת מונית למלון, הוא ניגש לדרק מנהל האבטחה בקזינו,
יחד הם בחנו את המכונה, מכונת הימורים של מגה-בוקס מבריקה, היא
נצבה לה בין מכונות תואמות, בראש המכונה נצנץ הפרס הגדול עשרים
ואחת מיליון ועדיין ממשיך לעלות, דרק קרא אליו את מנו הפלור
מנג'ר שישים עין על המכונה, נתניאל חשד במנו, הבחור הישראלי,
אבל הוא לא יכל להוכיח כל קשר בינו לבין המכונה, הוא עלה עם
דרק לבחון את המצלמות בחדר האבטחה בדרך הוא שם לב שמנו ניגש
להוציא גברת אחת שנכנסה עם הכלב לתוך אולם הקזינו.

מימי כהן צעדה לקזינו כאשר היא אוחזת את הכלב בחוזקה, הכלב היה
הדבר היחידי שהיא לקחה איתה מבוקה. פופו, הוא היה כמו ילד
בשבילה. היא ניגשה לבחון את המכונות, מימי מעולם לא הייתה
בקזינו בעבר, והרעש והאורות מכל המכונות הלחיצו אותה, בפעם
הראשונה היא חיבקה בחוזקה את פופו וחשבה לעצמה, מה אני באמת
עושה כאן, היא ראתה שני גברים לבושים בחליפות עומדים לצד אחת
מהמכונות, הם נראו לה הדורים בלבושם, לעומת שאר האנשים ששיחקו
במכונות, נשים מבוגרות וגברים בחולצות מקושקשות.
אחד מעובדי הקזינו ניגש אליה וביקש ממנה לצאת, מימי סרבה, הוא
הצביע על שלט שאוסר להכניס כלבים לשטח הקזינו, מימי זיהתה את
המבטא הישראלי בקולו, לא משנה כמה שנים הם יגורו כאן עדיין
אפשר לזהות אותם בכל מקום, מימי יצאה החוצה כאשר היא גורמת לו
להבין מה היא חושבת עליו ועל המקום שלא נותן לה להכניס את פופו
שלה ומכניס פנימה את כל אותם מלוכלכים שמבזבזים את הכסף, בדרך
ללובי היא ראתה שני צעירים נכנסים לקזינו, היא הספיקה לשמוע
אותם משוחחים בינהם בעברית.

מימי ניגשה לבר והזמינה לעצמה משהו לשתות, היא התחילה לחשוש
שמה באמת היא עשתה טעות בהגיעה לווגאס, לידה עמד גבר ג'ינג'י
עם זקן ארוך הוא פנה לברמן וביקש וויסקי מימי שמעה אותו מספר
לברמן "אינדיאנה, איזו מדינה נוראית, שונא את מזג האוויר, שונא
את האנשים, קניתי מגפי גומי של רפתנים בשביל השלג", מימי
הסכימה איתו, אינדיאנה באמת הייתה נוראית.

"שלושים ואחת שלושים ושתיים שלושים ושלוש...." פוזיילוב עשה
כפיפות בטן על השטיח בחדר, הקרחת שלו נצצה מזעה, ג'יסון עמד
ליד הטלוויזיה והעביר ערוצים, מידי פעם הוא קילל, פוזיילוב פגש
אותו בכלא בטקסס, ג'יסון היה הסוהר שלו, זבל לבן דרומי, לא היה
קשה לשכנע אותו לבוא לווגאס. פוזיילוב כבר תכנן לעצמו להיפטר
ממנו אחרי הזכייה. הוא יארגן אצל המאפיה האוקריינית בבריטון
ביץ ניירות ויטוס מכאן למדינה שאין לה הסכמי הסגרה עם ארצות
הברית, אולי אפילו הוא יחזור לגרוזיה.
הוא קנה לעצמו פאה, את הזקן הוא גילח כבר במעצר, הוא בחן את
הקעקוע על אצבעות ידיו, את זה יהיה יותר קשה להסתיר, הוא שלח
את ג'יסון לעשות סיבוב במלון, הוא לא אהב להיות עם הבחור באותו
החדר.

רונן ועומרי נכנסו לקזינו, הם פרטו שטר של עשר דולר לקווטרים
והתחילו להסתובב בין המכונות, רונן דחף מידי פעם מטבע למכונה
זו או אחרת, מקלל כאשר שום אור לא נדלק, שום צליל לא נשמע,
תרגע בן אדם הרגיע אותו עומרי, עדיף שתכניס את כל הכסף שלך
במכונה אחת ולא תסתובב בין כולם ככה תגדיל את הסיכויים שלך
לזכות, אתה יודע איזו מכונה זו? הוא שאל את רונן, רונן ענה לו
"הם דפקו את המכונה בהובלה, צריך להיות לה X גדול בצד שמאל
שלה".
בינתיים בחדר הבקרה עמד דרק ובחן את המכונה, תשעה חודשים הוא
עוקב אחרי המכונה הזאת, מעולם לא הייתה כל כך הרבה פעילות
סביבה, הוא זיהה את שני הבחורים הישראלים שהסתובבו בין
המכונות, יש עוד גברת יהודיה שהגיעה למלון, ונתניאל רדמן בא
לשאול אותו היום אם הוא ראה את פוזיילוב מסתובב כאן, הוא הרגיש
שהרגע הגדול מתקרב, הוא לא רצה להיות מנהל אבטחה כל חייו, הפרס
הגדול היה כבר יותר מעשרים ואחת מיליון, הוא היה מוכן אפילו
להתחלק עם מישהו ורק שהוא ישים את ידיו על השלל.

אדם התקרב לרונן ועומרי יש לכם אש? השניים עמדו לצד מכונת מגה-
בוקס אשר בצידה השמאלי סומן X. אסור לעשן כאן הם הצביעו על שלט
שהיה תקוע בעמוד, הבחור לא זז, דרק הביט במתרחש מחדר הבקרה,
הוא הביט בתצלום שנתניאל השאיר לו, ג'יסון ריד הסוהר שחשוד
בעזרה לפוזיילוב, דג אחד נלכד ברשת, הוא הרים את הטלפון וצלצל
למשטרה.

מימי כהן היתה עסוקה בשיחה עם הבחור הג'ינג'י ליד הבר, כאשר
הבחינה בשוטרים הנכנסים, כבחורה יהודייה טובה היא מייד הפסיקה
את השיחה והלכה לראות מה קורה בקזינו מתעלמת מקריאות השומר
שהכניסה עם כלבים אסורה.
בחור לבן עם פנים מרושעות שכב על הריצפה ששני שוטרים אוזקים את
ידיו באזיקים, שני הצעירים הישראלים שקודם ראתה, נשענו על
המכונה ידיהם מושטות לפנים ורגליהם מפוסקות. גבר נוסף בפנים
בהירות עמד וצפה על הכל מהצד, לראשו הוא חבש פאה בצבע חום,
ידיו היו מונחות בתוך כיסיו הוא הבחין בשוטרים ויצא לכיוון
הלובי.

מנו סיים את משמרתו בקומה, הוא ניגש לחדר הבקרה להניח את
המפתחות ולהיפרד מדרק, היה יום עמוס בעבודה, הוא הביט בשעון
השעה הייתה דקה לחצות, בדרך הוא עצר לצד המכונה, כמידי לילה
בתשעת החודשים האחרונים הוא שלף מטבע מכיסו, הביט לשמיים, הביע
משאלה והכניס את המטבע, המכונה התחילה לצפצף שומרים רצו לעברו
מכל הכיוונים וביקשו ממנו להתרחק עד שיגיעו נציגים רשמיים
שיאשרו את הבדיקה, דרק חיוור צעד אליו, מנו התיישב על הריצפה
לא מאמין, הוא שלף כיפה קטנה מכיסו, ממלמל יש אלוהים, יש
אלוהים.

מנו זכה בעשרים ושתיים מיליון דולר, בקצבה חודשית לכל חייו,
הוא חזר בתשובה ועבר לגור בברוקלין לצד חצר הרב, הוא מגיע שלוש
פעמים בשנה לכותל ותורם כסף לבית"ר ירושליים.

עומרי ורונן ישבו במעצר בלאס ווגאס לאחר שנתפסו ללא אשרות
שהייה בתוקף, הם גורשו לישראל, היום הם עובדים בקנדה, עומרי
מוכר ציורים ורונן עובד במובינג.

פוזיילוב ויתר על הכסף מהמכונה ברגע שראה את השוטרים, הוא נמלט
לגרוזיה, לא מזמן נתפס בישראל רוכב על אופנוע גנוב, המשטרה
חושדת שהוא נשלח לחסל את ראשי הפשע המאורגן.

מימי כהן עברה לגור בדאלס, עם הנהג הג'ינג'י, זה בעלה הרביעי.

דרק עדיין מנהל אבטחה בקזינו.

מחווה לספר מובינג של אסף גברון
http://stage.co.il/Stories/182351