ישבתי היום עם ידיד שלי על הספסל שאנחנו תמיד רגילים לשבת בו,
היה קצת משעמם, טוחנים סיגריה אחר סיגריה, ואז פתאום כאילו
משום מקום הגיעה השאלה הכי שאלתית "מהי מהות החיים?"
לקחתי נשימה ארוכה ועניתי בקצרה "מה אתה חושב?" הוא ענה לי
משהו על זה שלהיות מאושר אומר לדעת הכל על הכל. על כל
הפיסלוסופיות האפשריות, כל החוכמה שתהא מצוייה בתוכך. כמובן
שאני, הילדה שנחשבת קטנה בעייני עצמה, חלקתי על דעתו בצורה
שקשה לתאר. הסברתי לו שאושר זה דבר שטמון בך, ולא בחוכמה שבך.
אושר זה להיות שלם עם עצמך, אושר זה לאהוב את מי שאתה. לאהוב
את איך שאתה נראה, לקבל את עצמך עם כל המגרעות האפשריות, לאהוב
את האישיות שלך, האופי שלך, לאהוב את היחס שלך עצמך כלפיי
העולם הזה. השיחה התפתחה לכיוונים שקשה לתאר, אז באה חברה שלי
שעברה במקום והחליטה להתערב בשיחתנו. ידיד שלי אמר שהוא חי
בשביל לחיות.
על כן, הגעתי למסקנה שזאת בידיוק הסיבה שהוא לא מאושר כפי שהוא
צריך להיות. לא שהוא דיכאוני, חלילה...
הכוח שלנו להיות מאושרים טמון בתוכנו. יש לנו את הכוח לאהוב,
לשנוא, לחייך, לבכות, לצחוק, לצעוק, לשתוק.. יש לנו את הרצון
להיות מאושרים, אך יתר על כן, יש לנו את הכוח להיות מאושרים.
הבעייה היא איך אנו משתמשים בכוח הזה.
האם לטובתנו שלנו?
אנו חיים לפי נורמות חברתיות, וכולם מתלוננים שהם לא יכולים
לפעול כך או אחרת בגלל הדבר הזה שנקרא "נורמה", אך אף פעם לא
חשבנו באמת מי בונה את הנורמות הללו? החברה! ומי מרכיב את
החברה? אנחנו!
לנו יש את הכוח לשנות! להפוך את עצמנו ואת כל הסביבה שלנו
למאושרים.
להיות מאושר פירושו לתת מעצמך לעצמך בלבד! לא לתת לאחרים מה
שיקר לליבך. לתת כי אתה רוצה לתת, כי זה תורם לך. לתת כי אתה
מרגיש סיפוק שאתה נותן. לאהוב כי כיף לך לאהוב. לא כי כך
דורשים ממך.
אתה לא חייב לאהוב את ההורים שלך, אם אין אתה רוצה בכך, אתה לא
חייב לאהוב את החברים שלך אם אין אתה מעוניין בכך, אתה לא חייב
לאהוב את הסביבה בה אתה חי... אבל אתה חייב לעצמך לאהוב את מי
שאתה. אח"כ תחשוב על האחרים. אני לא אומרת שבשביל להיות מאושר
יש להיות אגוצנטרי, אבל לשנות את סדר העדיפויות שלך, ולשים
אותך, את הרצונות שלך, את השאיפות שלך במקום הראשון בסדר
העדיפויות.

כן, גם אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה. אולי בגלל שכל החיים
שלי סבבו סביב דיכאון מתמשך, שהסתכם בלשנוא את כולם. כולם כולל
את עצמי. אבל באיזשהו שלב, הבטתי בעצמי במראה. עשיתי סקירה
קצרצרה על החיים שלי וראיתי שהם לא כ"כ נוראים כמו שחשבתי.
חייכתי. הצטערתי על כל הרגעים שרציתי וניסיתי לשים קץ לחיי.
הצטערתי על כל הרגעים שקיללתי את כולם כי הכריחו אותי לחיות לא
בדרך חיים שביקשתי. אני נתתי לעצמי לשנות ת אורח חיי לפי
הדרישות של כולם. אני הרשתי זאת לעצמי. לא אף אחד אחר. וכמו
ששיניתי את עצמי, כך אני יכולה לקחת את כל החיים שלי, לעשות
סיבוב של מאה שמונים מעלות, ולהתחיל לחיות.
להתחיל לחיות כמו שאני רוצה. כמו שאני מצפה מעצמי. לא כמו שאמא
שלי רוצה. לא כמו שהחברים שלי מבקשים.
ואם אני לא רוצה להיות המצליחנית של המשפחה, ואם לא בא לי
ללמוד בפקולטה לרפואה ישר אחריי הצבא אני לא אעשה זאת. אני
אעשה מה שמסב לי אושר.
אמא שלי פספסה אותי בכך שרצתה בת שתהא חדורת מוטיבציה ללמוד
ולבנות חיים שלמים של השכלה ומצויינות אישית. אבל לא. אני לא
אעשה דווקא. אני אעשה מה שטוב לי. אני אלמד מה שאני רוצה, אם
בכלל.

מאחלת לעצמי רק אושר.