הוא היה מדהים ביופיו. יושב לו שם במכונית הירוקה שלו, רק
גופיה תכלת קיצית נושקת לחזהו. עיניים מבריקות, חיוך משתרבב.
הוא היה כל כך מדהים ששכחתי איזה יום מייגע עבר עלי. שכחתי
הכל. הייתי רק איתו. הייתי רק עם היופי שלו. נדהמת, נפעמת,
רוצה לגעת, משתוקקת. עם השיער השחור המבריק שלו שכל כך הלם
אותו. העיניים, העיניים השחורות הקטנות האלו נראות לי כמו תהום
שחור ורטוב. הלב שלי דופק חזק כבר הרבה זמן, והוא לא יודע את
זה. לחץ. אם הוא ינשק אותי אני ארעד. אני רוצה ולא מצליחה. אני
מסתכלת על שפתותיו הדקיקות מתקמרות לכל מילה שלו ולא מצליחה.
עכשיו הזרועות שלו כבר עלי.
זה היה מושלם, זה היה רגע מושלם.
עוד שניה הוא ינשק לי, אני הבחנתי ברגע. ניסיתי לנפץ אותו.
התרגשתי. הוא היטה את סנטרי אליו.
הוא קרב אלי. הרגשתי את הנשימות שלו. הרגשתי את העור שלו.
טבעתי בו. התמכרתי. נכנעתי.
הוא היה מדהים ביופיו. |