טביעות סנדלים על החול החם וקופסא חומה מונחת לצידן .
ילדים צוהלים , בחורות שוכבות על הבטן כדי לקבל שיזוף מושלם
וחבורת נערים משחקת בפריסבי .
פתאום מפלח את האווירה השמיימית קול צרוד , קול שעבר הרבה
מלחמות והרבה סיגריות .
"שתי שקל"  , ומיד אחריו צלילי מתכת מרשרשים .
"קסאטות ! לימון ! טילונים ! קאסטות !"  
מאיפה הוא בא האיש הכבד בעל שן הזהב עם הקופסא החומה  , לאן
הוא חוזר כאשר המתרחצים לא רוצים עוד את מטעמיו ?

הסתיו מגיע , עלים חומים מרשרשים וסנאים דימיוניים מתחילים
לאגור אוכל לחורף הים תיכוני .
הכסאות על החוף מקופלים וכבר לא שומעים ילדים צוהלים .
איפה המציל עם העור השרוף ,בגד הים האירופי והחסקה ? נעלם .
החוף שומם ורוחות ים נושבות ורק אור קטן וחלוש נראה בין
השימשיות . כמו מגדלור למדוזות .
אם מתקרבים קצת יותר ומסתכלים טוב טוב , אפשר לראות איש כבד  ,
לידו קופסא חומה קרועה והוא בוכה .
זה מוכר הארטיקים מחוף דאבוש ! הוא בוכה כמו ילד וקר לו
בסנדלים הישנות .
ושן הזהב בוהקת למרחק כמו תמרור לעזרה .

גשם מתחיל לרדת . אפילו הזקנים שרצים בבוקר כבר החליטו להישאר
בבית ולוותר על חלום הנעורים .
אבל מוכר הארטיקים עדיין כאן , לאיש הכבד אין לאן ללכת כי
דאבוש ביתו והשלגונים הם משפחתו .
"טטטילונייים , קאאסטטות" הוא אומר בקול מריר ואחרי כמה מטרים
נופל על החול הקר ואין בו עוד רוח חיים .
והגיע הגאות ונשטפה גוויתו של המוכר לים הפתוח  , מאכל
לחסילונים ומעדן לשחפים .

העונה הקרה הסתיימה וסנאים דימיוניים יוצאים מבין הסלעים
ואומרים שלום לשמש .
הכסאות שוב נפתחים והפריסבי שוב מתעופף . וקול צרוד נשמע ברקע
"קאסטות ! לימון ! טלונים !"
מוכר הארטיקים מנער קצת את סנדליו ספוגות המים והמסריחות
מחסילונים ושחפים וממשיך לצעוד כאילו כלום לא קרה .
נתראה בקיץ הבא .