יושבים בבית שותים מיץ תפוזים מקנקן פלסטיק כחול, 3 כוסות
ומחפשים תירוצים איך לשפוך את הלב בלי לצאת הומו.
"בואו נשחק פוקר"
"מתאים. אבל איך נעשה את זה?"
"נרשום נקודות."
"אז צריך עט ודף."
הכל מסובך. אי אפשר לעצור ולומר  " חבר'ה. אני רוצה לומר לכם
משהו" בלי לשחק בלקג'ק?
"תן לי קלף. הפסדתי."
איזה חמוד הוא מנסה לשחק אותה אבל יצא לו שני אסים וקלף של
שתיים.
צחקוקים מפגרים. עשן של סיגריות.
שוב אני מפסיד ונאלץ לדבר על נושא שלא יועיל כל כך לבריאותי.
והנושא הוא : שותפיי למשחק.
מתיאור אחד לשני אני נודד במבטי מפרצוף לפרצוף וסופר את
הבלטות. קצת חשמל באויר. ואני עכשיו צריך להסביר את עצמי.
ארבעה חודשים כבר יש לי חברים שלא היו לי לפני.
אני טיפוס של שחור או לבן. לא יכול להיות באמצע. כל חיי
בקיצוניות מדהימה, אין ספק שהדבר פוגע בי אך כך אני ולא נראה
פתרון בולט באופק. כל יחסיי (האפלטוניים לחלוטין, אלא מה?!)
עם בנים אחרים נגמרו בסופו של דבר ולא נותרו לי אצבעות בכפות
ידי לספור את ותם החברים. בדימיוני שאפתי לעוד אח. בן גילי
שמבין את צרכי והינו חלק בלתי נפרד ממני. ברור שיש אח ביולוגי
אך במשפחתי האח הביולוגי לא משמש כחבר ורע אלא יותר כדמות
מרחפת בבית תתן לה יחס או לא היא תמשיך לרחף. יש אנשים (אני
בינהם) שסובבים חיים שלמים ובפיהם שגורה המילה "בדידות". חסר
לי משהו. תחושה של חצי משקל. שניטלה ממני "ליטרת בשר" ונותרתי
רק עם עצמותי ללא כל בשר ועור שידביק אותו אלי.
במוצ"ש או יותר נכון ביום ראשון לפנות בוקר בשעה 01:30 כארבע
שעות טרם תחילתו של עוד שבוע מעייף בצה"ל ניסיתי להסביר להם את
כוונתי.