את. את ישנה עכשיו בחדר ליד, לא ממש יודעת או מרגישה אותי, אני
חושב...  השעה 04:00, בטלוויזיה יש סרט שמקרין אהבה מסוג טוב,
לא זמין וזול.

את ישנה, אחרי שכל היום את היית כמנגינה נפלאה, מנגינה שמתחדשת
בכל שנייה, ושצליל אחד אינו דומה לאחר. היית- ועודך.
אני מודה, מכתב או דף טיוטה פשוט שאפשר לנקז אליהם את רגשותיך
משמשים לא-פעם כמטרה נוחה, מעין התחמקות מהדבר האמיתי, של
לעמוד ולהגיד לך, להתמודד, ולתת גם לצד השני, עם הרגשות שלי.
עם האני הפנימי שלי. עם הלב.

"בחיים הכל עובד על תן-וקח. לעולם לא תקבל משהו, אלא אם נתת או
תיתן בתמורה לו משהו חזרה, חוץ מדבר אחד, וזו האהבה שקיימת בין
אנשים. בתמורה לאהבה אינך צריך לתת כלום, אלא רק להיות עצמך,
אתה." (או במקרה הזה, את).

אני כבר אמרתי לך פעם, ואת נבהלת; "טוב מאוד שזה יצא לך
מהראש".. המשפט הזה יהדהד באוזני עוד זמן רב, כשאני איני יודע
אם זו דרכך להתגונן בפני רגש, או שבאמת את חושבת כך.

ילד קטן יכול להרגיש דברים שאנשים בוגרים כבר לא מרגישים. הוא
מרגיש חום ואהבה מסוג אחר, נקי וטוב, ללא בילבול המוח שעולם
המבוגרים מוסיף לו. אני, לתומי, מרגיש שאני עדיין יכול לקלוט
את זה מפעם לפעם. אני כל-כך מקווה שגם את.

השעה עכשיו 04:20, הרבה-הרבה מחשבות רצות לי בראש. את ישנה
עכשיו, בקושי מודעת לעובדה שהאדם ששהה במחיצתך יום שלם הביט בך
בהערצה וקנאה, ורק מתפלל שיום אחד, אולי תהיי שלו.
: )