אני לא יודעת אם אני צודקת, ואל תבין אותי לא נכון - אני מקווה
שאני טועה - אבל אני מרגישה שאני בין היחידים (אם לא היחידה)
שבאמת מבינים אותך.
אני מרגישה שכשאתה רוצה לספר למישהו משהו - להוציא אותו החוצה,
אתה פונה אליי.
זה לא שאיכפת לי, להפך, אני שמחה שזכיתי בזכות הזאת מצד אחד,
אבל מצד שני זה נורא מוזר לי.
אני אוהבת אותך, כנראה שאני אמשיך לאהוב אותך כל החיים שלי,
ובאמת שאיכפת לי ממך. אני לא משקרת ולא מזייפת, ולא משנה מה -
אני יודעת שרגשות לא יכולים להתחלף תוך יום-יומיים.
היינו כל כך קרובים, אבל כל כך רחוקים. יצאת מגדרך בשביל
להוכיח לי שאני לא הכל בשבילך ואני עשיתי את אותו הדבר, הסיבה
היחידה שהמשכנו עם זה היא מכיוון שהחיינו אחד את השניה. נתנו
אחד לשני תירוצים של למה להמשיך, והוכחות לכך שבאמת אין שום
דבר יותר טוב מקצת תחרותיות.
ואז, יום אחד, הכל השתנה.
פתאום יש לך את הזכות לדבר ולי יש את האפשרות להקשיב. בלי שום
דבר מסביב ובלי אנשים אחרים שמושכים אותנו לכיוונים שונים.
עכשיו זה רק אתה ואני, עומדים עם הגב לכולם, מרוכזים רק
בעצמנו.

אני מקווה שאני אוכל לעזור לך למצוא את השלווה והשקט שתמיד
ייחלת אליהם.

המכתב הזה בעצם דיי חסר טעם. אבל אלה כמה מילים שתמיד רציתי
להגיד לך ואף פעם לא יצא לי, גם אף פעם לא היה לי את האומץ.

אני מקווה שהרגשות שלי כלפייך הדדיים, אפילו כשהכל נגמר.

עכשיו אני יכולה להגיד שבאמת, נאמר כבר הכל ...

24.7.03