עוד יום כואב על פני האדמה,
כולם רצים להשיג את הזמן,
ואני עדיין שורד בחזית המלחמה,
אף אחד לא עוצר, להבין את הדרך,
רק רצים קדימה להשיג את המטרה.
עולם חופשי, מחולק לו לשניים,
הצבא החזק שנלחם עם כליו באהבה,
והחיילים הבודדים שמחפשים עוד תשובה,
גנרל הגורל מפציץ בשדה הלב של כולם,
המציאות לא מפסיקה בי לפגוע,
יורה ופוגעת, מסתירה לי את העולם.

דם, יזע ודמעות של אכזבה,
גאד, תן שלום במלחמת האהבה,
פליז...
במלחמה הזאת אפשר למות,
מבלי יד להזיז,
נמאס לשאול את אותה השאלה,
ועכשיו אני חשוף, כולי נכנע,
נכנע בקרב, אבל לא במלחמה,
ממשיך וצועד לבד, למטרה הבאה.

אנחנו כבר לא מלטפים, בשנאה דוחפים,
אין גם זמן לנשום, רק להוציא אוויר,
כולם חיים בבועה, להראות יפים,
ועוד כדור נפלט, ואז את האמת מגלים.
אני מנקה בי את הצלקות, ועדיין מתפלל,
מפחד למות שוב, ולא להתעורר,
האהבה, בלי לענות, בורחת מחיי,
אין כן או לא, תמיד זה מייבי בייבי,
רק אולי...
וחוזרת השאלה, וואן מור טיים,
אם זה אני, כל כך מיוחד,
אז למה כמו טיפה אבודה בים,
אני עם דגל לבן ביד, לבד,
והאם פעם, עוד יהיה לי טוב,
או שהסוף למסע, והלב שלי,
לחדר המוות כל כך קרוב.

דם, יזע ודמעות של אכזבה,
גאד, תן שלום במלחמת האהבה,
פליז...
במלחמה הזאת אפשר למות,
מבלי יד להזיז,
הפסקתי כבר לשאול את אותה השאלה,
אני הולך אחורה, נכנע למלחמה,
מחכה לכם בשקט, יודע את הסוף,
אין מנצחים לקרב, סי יו טומורו,
בבית הקברות.