מילים אלו נכתבו במהלך המסע באושווץי. ליד המשרפות, מימין לתאי
הגאזים, על הדשא הירוק.



אם לא הייתי מספר לכם, לא הייתם יודעים. לא הייתם יודעים ולא
על מחצית מהזוועות שעדויות להן ראיתי במו עיניי ועדיין מתקשה
להאמין - זוועות אושוויץ.
לא הייתם יודעים על כתם הפחם ליד המשרפה באשוויץ 1. לא הייתם
יודעים על הקו העקום של שריטת ציפורניים על קיר באחד מתאי
הגזים. לא הייתם יודעים על הקור מקפיא העורקים שמשתלט לפתע על
גופכם בחדר הזיכרון המואר בעשרות נרות נשמה. לא הייתם יודעים.
ואולי כך עדיף.
אז הסיפור שלי צריך להיות מחריד ונוראי. הוא צריך לשתק אתכם
ולחרוט בזיכרונכם את אותם זוועות שלבטח כבר נחרטו בשלי. בוודאי
אהיה חייב לציין את פסי הרכבת הנמשכים משער אושוויץ בירקנאו
ועד קיצו. אהיה מוכרך לספר לכם על הבלוקים המסודרים בסדר מופתי
לפי סרגל בשורות ברחבי המחנה. בלוקים שבזמנו קלטו כאלף בני
אנוש בזמן שהתאימו לפחות ממאתיים. כמובן אסור יהיה לי לשכוח
לפרט בפניכם את מראה אותה תמונה של שאריות המחנה בגשם ובדמדומי
אחר הצהריים. אותה תמונה שמייבשת את פיכם ומרטיבה את עיניכם.
כן, על כל זאת אהיה חייב לספר. אבל לצערי לא אוכל.
והרי יכולתי לספר לכם כל כך הרבה על ערימות המשקפיים או
הסירים, או על ערימות הנעליים ששוכבות לאורך מטרים רבים מאחורי
קיר זכוכית. אבל לא אספר. וגם לא על ערמת השיער  - 2000
קילוגרמים במשקל. לא אספר לכם כלום! לא אספר מהסיבה הפשוטה,
שאין לי מילים ראויות למלאכת קודש זו. וכשאין מילים, אי אפשר
לדבר.