רצינו להמציא מילה חדשה. שתשמש רק אותנו.
זה נולד מהשיחות האלו, הסתמיות, הריקניות, המאוהבות שבאות אחרי
שעושים את זה. כשאנחנו שוכבים במיטת היחיד, מביטים בחלון מכוסה
האדים, ועצי הברוש מסוככים מבחוץ עליי ועליה - זו הרגשת
הביטחון הכי גדולה בעולם. כמו שאתה נמצא בכלא ויודע שמכל העבר
הרע שלך ברחת ושום דבר כבר לא ישוב לרדוף אותך עכשיו. היא
סיפרה לי על איזה סיפור שהיא קראה, משהו על היבריס, משהו של
אתגר קרת. תמיד הייתה לה את הנטייה הזו לדבר איתי על כל הדברים
הכי שטותיים בעולם בדיוק כשרציתי לשתוק איתה. לפעמים זה היה
מצחיק אותי שהיא הייתה מתחילה לדבר בחושך המושלם שבו אנחנו
מחובקים על הצללים שרצים על התקרה שבחדר, על זה שהיא ראתה נמלה
ממש ענקית עם כנפיים בדרך אליי. לפעמים זה הכעיס אותי, ואיכשהו
היא הייתה מבינה ומשתתקת, השתיקה הזו שלה, קטנה ועצומה ככל
שתהיה, העכירה את הצבעים הבהירים שעשינו בחושך השקוף שבחדר
שלי. אבל זה בעיקר העציב אותי, אני חושב שהיא הייתה מדברת איתי
על כ"כ הרבה דברים, כי היא פחדה. פחדה לשתוק. אולי בגלל
המחשבות שלה. נדמה לי שהיא פחדה שאם תשתוק תצטרך להביט בהן
לפני שהיא מעבירה אותן במגרסה הזו שבראשה.
באחד הלילות, אחרי פעמיים נפלאות ומתוקות במיוחד, היא אמרה
שהיא רוצה שתהיה לנו מילה משלנו. משהו שנוכל להגיד בנוכחות כל
החברים, אבל אף מהם לא יכיר את המילה ויבין שזה בעצם משהו שרק
שנינו יודעים. שזה הקוד שלנו לכך שאנחנו אולי אוהבים אחד את
השני, אולי רוצים להיות לבד, אולי חושקים זה בזה ואולי סתם
משעמם לנו פה. המשכתי איתה, רציתי לתת לה ליהנות מהילדותיות
שמפעפעת בה לעיתים כה קרובות, וביחד ניסינו לחשוב על משהו
שיתחרז עם היבריס, שהייתה אחת המילים האהובות עליה.
היא אהבה מילים גבוהות, הן גרמו לה להרגיש חכמה על-ידי כך
שגרמו לאנשים סביבה להרגיש טיפשים. אולי היא לא הייתה כזו
חכמה, לא יודע. הידע שלה בתורת הקוואנטים ובביוכימיה למתקדמים
לא ממש עניין אותי. זה היה משהו בלב שלה, שנהג להיצבט מדברים
מלאי חן וכאב כמוה, ומשהו בעיניים שלה שהיו כמעט תמיד עצובות,
עד שכאשר הייתה מאושרת באמת, נדמה היה כאילו לשיש הכחול של
עיניה נוסף ברק חדש ובוהק. אהבתי את הרגעים האלו. ואהבתי גם
אותה. בייחוד כשהיא השתעשעה ברעיון להתקשר לאליעזר בן יהודה
כדי שיוסיף מילה חדשה לעברית. כשאמרתי לה שהוא מת כבר מזמן,
שוב חזרה אותה הבעה עצובה אליה התרגלתי, רק שהפעם הצטערתי שאני
הייתי זה שהעציב אותה. בדר"כ, היו אלו ילדים רעבים באפריקה, או
פרסומות לרוח הישראלית שחידשו את העצבות שנקוותה על פניה. בכל
פעם שהרימה את עיניה אליי, הרגשתי איך משהו בתוכי נקרע. "היית
חייב להרוס, נכון?..." שאלה בקול שקט, משולל כל כעס. כמעט
בהכנעה. רציתי להרים אותה מהרצפה עליה ישבה בשיכול רגליים,
לנשק אותה וללחוש לאוזנה שאני מצטער, אבל במקום זה כל מה שיצא
מפי היו מילים של כעס ואדישות שהצטמצמו לכמה הברות שכמעט נזרקו
ממני בדרך החוצה, "תירגעי כבר".
היה מין פער נוראי ותמוה, בין מה שהרגשתי בפנים, במקום המשונה
הזה שנקרא לב, לבין מה שעזב אותי לטובת  האוויר הקר שבחדר.
ובמרחק הענק שנוצר בין השניים-בין הלב לבין מה שהיא שמעה, אני
הייתי הגשר. הרגשתי איך כאב וצער צועדים עליי בהססנות, כמעט
נדחפים למטה אל מי נפשי הגואשים ע"י הדחקה ופחד שלא רציתי שהיא
תראה. היא שנאה שאמרתי לה את זה. ואחרי שאמרתי את זה, זיעה קרה
עברה בגופי כאילו בלוטות הזיעה ידעו לצפות את קיטונות הזעם
שהיא עומדת לשפוך. אבל היא המשיכה לשתוק, מייסרת אותי עוד יותר
בשתיקתה שהזכירה לי פסל ובחרטה ששטפה אותי מכף רגל ועד ראש.
הזמן עצר מלכת בתוך החדר שלי, כמו מים עומדים, עד שהיא התחילה
לבכות. דמעות קטנות. אני בטוח שהן היו יפות וצלולות, אבל לא
ראיתי אותן. נשארתי לשכב על המיטה, הידיים שלי מאחוריי העורף,
הלב שלי פועם בצורה מטורפת, על סף בכי מרוגש, אף פעם לא
התרגשתי ככה. הרגשתי טהור ונקי מחטאים. הבכי שלה נשמע לי כמו
הצפירה שמסיימת את יום כיפור. צפירה שנשלחת אל הסדק שבשמיים
המשחירים ומשחררת את הנפש ממכאוביה. היה זה בכי של הקלה.
בשבילה. בעיקר בשבילי. לא הייתי מסוגל לשלוח את ידי כדי ללטף
את השיער והכאב שהיו פזורים בפראיות מקסימה עכשיו, למחות את
הדמעות השקטות שלה.
היא התלבשה והלכה הביתה, לא לוויתי אותה אפילו לתחנת האוטובוס.
היא חיכתה שאציע, יכולתי לראות את זה בעיניים המתחננות שלה
כשהדלקתי את האור. היא הזכירה לי חתול רחוב קטן, מלוכלך
במיוחד, שכל גופו החתולי אומר חוסר פחד מובהק, שרק העיניים
הנוצצות שלו לאור הפנסים מסגירות את הסבל והציפייה. לא יודע
למה לא הצעתי לה. לא יודע מה חשבתי. באמת. המחשבות הסתחררו
בתוכי כמו ילדים בלונה פארק, כולנו הרגשנו, שאנחנו עומדים
להקיא מהעוצמה שבה הכל הגיע.




את המילה היפה שלה, שרצתה שתתחרז עם היבריס, לא נתתי לה. לא
שבנו לדבר על זה. היא לא שבה.
לה נותרו כל המילים היפות והריקות שלה כמו ברבורי זכוכית,
מאיימות להתנפץ כל רגע במגע יד זר, ולי נותרו כל המילים
הפשוטות, חסרות הצבע שהיו לי תמיד. ההברות שנפלטו מפי בחוסר
עניין היו לא מתפשרות, לא מבקשות, הן התחברו למילים אך בלי
יותר מדי אמת או משמעות שתעמוד מאחוריהן. לפעמים כשאני שוכב
במיטה, ועצי הברוש מתעלמים מנוכחותי בהפגנתיות מובהקת, אני
חושב עליה. לפעמים מדמיין שהיא כאן לידי, מחבקת אותי בידיה
הקטנות ומספרת לי על אלפי מחשבות רצות שהספיקו להתחמק ממוות
ודאי בראשה. לפתע, כמעט בלי להרגיש איך הגעגוע מסתנן ללב שלי
בעזרת כמה מרגלים שוודאי אבדו בדרכם אל הארץ המובטחת, חסר לי
הקול שלה מתנגן בחושך ומשתלב בהרמוניה מופלאה עם הציפורים
שבחוץ והרוח שנלחמת בעצים והירח, וחסרים לי הסיפורים שלה,
שסופרו בהתלהבות כנה. לפעמים, כשאחרים מדברים על מה שלא מעניין
אותי, אני מנסה לחשוב שזו היא, אבל זה שונה. להם יש את המילים
שלהם, ולה היו המילים שלה-מלאות צבע וחיים, לא דומות לשום דבר
אחר. עכשיו, אני לא מצליח לשייך את המילים האלו לשום תחושה
מוכרת שתעיר בי משהו. כאב או ספק או אושר או כל דבר אנושי אחר
ותזכיר נשכחות. מאז שנעלמה, נעלמו איתה כמה מילים חשובות,
שחסרונן מורגש היטב באוצר המילים שלי ובעוד כמה מקומות נסתרים
מעיניי כל המבקש ומהעיניים המבקשות שלי בעיקר, מילים כמו נמלי
ענק עם כנפיים וצללים רצים, כמו היבריס וצביטה בלב, כמו אני
אוהב אותך ולהרגיש.