(לסיפור אין קשר ישיר למציאות)

הוא היה מדבר על המוות כל הזמן...
גם כאשר היה לו טוב בחיים, הוא תמיד חיכה למות...
לצורך העניין הוא זה אחד מחברי הטובים, שיכולתי לדבר איתו על
הכל,
כאב לי שהוא דיבר על המוות, הוא חיכה לזה לא כעונש או אסון
שיפול עליו מהשמיים..
הוא חיכה לזה כגאולה מהחיים, כמעין סגולה של היקום הזה - שבאה
לקחת אותנו מהחיים האומללים האלה (או אפילו לפעמים הטובים, גם
כאשר היה מאושר, דיבר על המוות כפתרון).
ואני שראיתי את החיים כמתנה וכערך עליון (החיים שלי לא כאלה
מושלמים, אבל, אני עדיין רואה את החיים ככה), הופחדתי מהרעיון
המשונה של המוות כפתרון...
ביקשתי ממנו שיסביר לי - הוא רק אמר שאסור להתאבד, אבל המוות
הוא "תרופה" של החיים.
ביקשתי ממנו שיפסיק לדבר על זה, לא שזה עזר, אבל זה אולי עזר
לי להבין שהבנאדם באמת מחכה לרגע.
לפעמים הוא היה שואל אותי: "אולי תהרוג אותי"?
בצחוק, אבל בסוג של רצינות... וכמה שזה לא הצחיק אותי...
פחדתי עליו..
כנראה הייתי צריך לספר למישהו...

שראינו אותו זרוק על הדשא ליד בית הספר
הלב שלי התחיל לדפוק
הוא שכב מקופל, לא ידעתי מה לחשוב
רצנו אליו...
נענענו אותו קצת, בהתחלה הוא לא זז
אחרי זה הוא פתח עיניים ואז התחלתי להרגע...
אמרתי לו: "תשמע, ממש הפחדת אותי פה, לך לישון בבית".

הוא לא הגיב...
אני מפחד שהפעם הבאה שאני אמצא אותו זרוק באיזה שהוא חור...
תיהיה לי סיבה טובה לפחד...