דבק בחולצתי ריח עשן ישן.
שימחה עצובה, אדם בודד.
זיכרון ועוד אחד שהזנחתי.
פשטיה מבעוד מועד.

דרך קבע, נרעפה טיפת האור ממעל.
כר של כף יד, חמימות שמשרה קורת-גג.
מאסתי בכל צעד ושעל.
בהם,
שיגרה מרירה!

התהלכתי בנתיביה של עיר תאומה
נוף מרוחק, לילה בוער.
גפרור נזרק, ניצת בלהט.
שלושים ימים,
אדם אחר.

דרך קבע, נרעפה טיפת האור ממעל.
טיפה שגוועת טרם זמנה.
נמשך הגפרור, תמורה משגעת
ולא דיה איתנה.

אז החזות, הנפש, העיניים,
כישוף וקסם משטים בי לראשונה.
גפרור ניצת אל חיי פעמיים.
ובזו האחת,
בעירה.

לימים למדתי כוחו של גפרור.
ניצת, נעלם, שב ונדלק.
מלבה הלב, כמו משתעשע,
כמו הייתה האש משחק.

אין בי אשם, אין זה אסור.
אודה, אתוודה, הנני חזק!
אולם חלש אני מכוחו של גפרור,
ניצת, נעלם, שב ונזרק.

דרך קבע, נרעפה טיפת האור ממעל.
אשא אליה כפיי ואשקוט.
הלוואי שלנצח תהא זוהרת.
הלוואי שאפסיק לבכות.