היה היה. מה זה משנה מה, היה. וזהו!

ומה שהיה, כך היה:

יכול להיות שזה התחיל מהמפץ הגדול,
יכול להיות שזה התחיל מההופעה של כוורת באירוויזיון.
אבל זה המשיך עם יוקוקוליס ליפשיץ, האח של.

יוקוקוליס היה הילד הלא רצוי, הוא היה אפילו פחות רצוי
מיודוקוליס. הוא נולד בלידת עכוז, בחודש תמוז.
יוקוקוליס גדל לבדו, עד שיום אחד מישהו ממשפחת רוטשילד מצא
אותו והביא אותו לאחוזה המפוארת שלהם באחוזם.
הלבישו אותו, האכילו אותו, השכיבו אותו לישון ורחצו אותו. לא
בהכרח בסדר הזה.
יוקוקוליס עוד יותר גדל, ונהיה מלומד, יודע קרוא וכתוב, חכם
ובקיא. של עצמו. סתם. יותר נקי ממנו לא הייתם מוצאים בכל
החירייה.
העלם קיבל מכתב בדואר: "עליך לצאת לדרכך, שמנדריק. משהו טוב
מחכה לך". יוקוקוליס שאל את עצמו: "איפה?"
"מה זה משנה איפה? שם!", המשיך המכתב.
"אבל למה?" התפלא יוקוקוליס.
"כי ככה". המשיך שוב המכתב.
"טוב!" ענה יוקוקוליס, וארז את בית המרקחת שברשותו, רשת חנויות
הבגדים שהוא רכש ואת כל שאר המפעלים.
כן, גם עם העוב-דים.

ויצא לדרך.

יוקוקוליס התענג לו על מראות הדרך- מגרש כדורגל, פחי זבל מלאים
עד קצה הרחוב, עץ. לא היה מאושר יותר מיוקוקוליס.
עד ששאל את עצמו ואת משרתיו, שסחבו אותו במיטת האפיריון
הקטיפתית: "לאן עכשיו?"
המשרתים החכמים (והרצוצים) ענו: "הביתה, אדוני".
יוקוקליס רגז: "אבל שמעתם מה המכתב אמר! משהו טוב מחכה לי. זה
טוב זה? יאללה, קדימה, להמשיך ללכת!"

המשיכו לסחוב. סחבו, סחבו, והגיעו.
לפריז.
יוקוקוליס הציץ החוצה, ריחרח קלות ופלט: "לא, זה לא זה". כך,
המשיכו והמשיכו לסחוב אותו, בהרים ובגבעות, במסילות הרכבת
וביערות, באוסטרליה ובקטמנדו וגם במולדביה, עד שפתאום...

מצא את עצמו יוקוקוליס על מיטת אפיריון, בלי משרתים- כי הם
ברחו, עם בית מרקחת שבו כל התרופות פג תוקפן (בעצם הן היו כך
כבר כשקנה אותן אבל הוא לא היה חולה אז לא היה איכפת לו), רשת
חנויות בגדים מלאות בגדים שכבר לא עלו עליו ומפעלים סגורים.
אה, ועוב-דים שובתים, שלא הפסיקו לעשות ליוקוקוליס המסכן חור
בראש. אגב, אפשר היה לראות דרך החור הזה את סוליית הנעליים
הפנימית של יוקוקוליס, אבל זה לא משהו שהוא יכול היה להתענג
עליו.

יוקוקוליס הביט לשמאלו ולימינו. ושוב לשמאלו, ושוב לימינו.
לימינו ולשמאלו ולשמאלו וימינו.

"מ ה  ז ה ! ? ! ? !", נפלטה מפיו הזועק של יוקוקוליס
זעקה.
"לא יודעים", נפלט מפיהם העונה של העוב-דים מענה.

"איפה אני? מה זה? למה אתם כאן? עופו מכאן!"
פוף, היו עוב-דים.
כעת נותר יוקוקוליס לבדו, מתייפח על עברו המהולל כנער חמד
באחוזה באחוזם, על מיטת אפיריון שנותרה קטיפתית כשהייתה.

עבר במקום הזקן ההוא, עם הקוץ ברגל, ראה איך יוקוקוליס בוכה.
ובוכה. ובוכה. ובו... נו, הבנתם.
פנה הזקן אל יוקוקוליס ושאל: "מה מעשיך כאן, שמנדריק?"
ענה לו יוקוקוליס: "ווי, כבר מזמן לא קראו לי שמנדריק".
הזקן ענה: "תראה מה אני עונה ומה אתה שואל. מה אני שואל ואתה
עונה. שואל... עונה... נו, הבנת".
"לא, דווקא לא הבנתי", הפסיק יוקוקוליס המייבב, לייבב.
לחצי שנייה בערך.
"למה אתה בוכה, יא שמנדריק?" שאל הזקן.

"תראה בעצמך! אין לי יותר את כל מה שהיה לי. והיה לי הכל: בתי
מרקחת, חנויות בגדים, אנשים, מפעלים, אחוזה באחוזם ופרצוף של
מישהו שנולד בלידת עכוז. אין לי כלום".

ענה לו הזקן: "חייך, הכל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע: היית
יכול להיות זקן כמוני, ויכולת לפגוש את יודוקוליס- שיתקע לך
קוץ חדש ברגל במקום הקוץ הישן ויכולת להיות בלי מיטה בכלל".


מוסר השכל: נו, הבנתם.