4:41
מספרים לוחצים עלי. נתלים על זיזים קצרים, אוחזים בקצוות
נפשי.
נשימות קצרות. קטועות. מאבקים של ריאות עם גרגרים בלתי נראים.
קשה לתפוס את זה, לעכל בפנים, מהחלון הן נראות אחרת, מחלות של
אנשים אחרים.
אני זוכר אותן, הן היו שם תמיד. סביר להניח שקיומן לא היה תלוי
בי אף פעם. אבל תמיד של אנשים אחרים. בין דלתות סגורות של חוסר
מזל, תזונה לקויה, משברים נפשיים, הכל מסתבך עם מספרים.
השמיכה בצבע תכלת מכסה אותי. עולה ויורדת במקצבים משתנים.
שיפולי הוילון מכסים חושך.
מכסה אותי מעיני השכנים.

8:20
אני שומע אותם מתלחששים בחוץ, לחשושים של ילדים, סקרנות גמישה
ובלתי מתפשרת, רצועה של אור חודרת דרך התריסים, אני נוגע בה.
אני מרגיש דרכה את האוויר. כמו שהוא היה פעם. בלתי נראה, בלתי
מורגש. את כל השמיים אני בולע דרכה. פורש אותם על תקרת החדר.
בוהה בהם בהשתאות.
מגלל קרניים של אור דרך אישונים. כשהייתי ילד הייתי מדמיין
הרבה. ימים שלמים הייתי מעביר בתוך עצמי.
זה היה יוצא דופן, זה היה ילדותי. חיים שלמים אני מחוץ לעצמי.
חיים שלמים על הנייר.
מתפרקים לרגעים. מתפזרים על הרצפה. מסתדרים לסימן שאלה נצחי.

10:30
"בוקר טוב!"
משהו בהצהרה הזאת, בהתרסה המכוונת, בהחלטיות שבה היא פותחת את
הוילון, במבט הכנה והנחוש, משכנע כל כך, שאני מאמין לה לרגע,
מאמין בה לרגע ומחייך לה.
זאת יולנדה, המפגש היומי שלי עם העולם. כבר ץשעה חודשים מאז
שהכל התחיל. או נגמר. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. תשעה
חודשים אני מכיר אותה. ואני יודע שעכשיו 10:30 בדיוק. אף פעם
לא אחרה, אף פעם לא תאחר. עוד חמש דקות בדיוק היא תחזור
מהמטבח. תחזיק ביד אחת תה בטמפרטורה מדודה, 25 מעלות, אפילו לא
חצי מעלה יותר, מוגש בכוס זכוכית שהיא קיבלה מתנה ברוסיה, עם
כתובית ברוסית שאומרת "גם על זה נתגבר", ביד השניה היא תחזיק
שבעה כדורים, כל אחד בצבע אחר, ותסדר לי אותם על השידה לידי,
בצבעים עולים, מהקר אל החם, אני אתחיל מהאדום, כדי לזכור איזה
יום היום, כי לכל צבע יש שם.
מה שלומך?, היא תשאל אותי, בסדר יולי, אני אענה. נסתכל אחד על
השני רק לרגע, רגע אחרי היא תחייך. תתפנה לעבודות הבית שלה,
לעבודות הבית שלי, תשעה חודשים ואני לא ממש מכיר אותה. מספרים
זה דבר מסבך.

12:30
היא צריכה להיכנס בכל רגע, להעיר אותי לצוהריים, לדבר איתי
קצת, המלצה של רופא.
היא לא מאכזבת אותי, נכנסת בדיוק של שעון, עם המגש ביד, עם
סינר ביד השניה.
היא מספרת לי קצת על הבעל שלה, על הילד שיש לה בגיל ההתבגרות,
אני אומר לה שתביא אותו פעם, נשחק קצת שח-מט אולי, היא אומרת
שהוא גאון. מספרת שבחברה לא הולך לו כל כך, הוא לא כל כך מסתדר
בבית ספר ואין לו ממש חברים. היא לא יודעת מה לעשות. לבד.
מחלות עטופות בבדידות. גיל ההתבגרות גם כן. כמו קיפודים אנחנו.
בגיל הזה אתה מבין את זה בפעם הראשונה. קוצים גמישים וקליפות.
יש ילדים שמתעוררים קצת מאוחר, שוכחים להצמיח קוצים, ואת מה
ששכחת בגיל הזה לא שוכחים לך אף פעם.
להקות של כלבים חולים. עוטים עליך כמו אוכלי נבלות ביערות
שרופים.  
אני לא אוהב לדבר. לא אוהב לדבר על זה. מאכילים אותך. שיעורים
בהדחקה. תשתוק.
אני בולע הכל. לא משאיר כלום בצלחת. יולנדה שלי מרוצה.

18:45
נפילות מתח הם קוראים לזה.
טשטוש חושי קבוע. איבוד זמני.
בשלב הזה של היום אני כבר לא ממש אני. מה שנשאר מהמעט שהייתי
נאכל על ידי חיידקים מועילים.
כימקלים מחייכים. סמים של מותר. לועסים אותי בשקט. המציאות
מצמיחה שיני בינה.
היא תמיד חושבת שאני ישן. סוגרת את הדלת במאמץ עליון, יש בה מן
הקדושה. הייתי כל כך רוצה את אחי פה עכשיו, שום דבר לא קדוש.
אמרתי לו את זה באחד הויכוחים שהיו לנו על קיומו של אלוהים.
אז טעיתי. במצבים הטמאים ביותר, כשהחטא נמהל בעונשו, הקדוש
בוהק  וחי, ראיתי סביבה הילה. זה מספיק. אני רוצה להגיד לו.
לחלוק איתו הוכחה. אני הוזה. גרוע מזה. אני הוזה שאני יודע
שאני הוזה.
או שלא?

21:15
שבעה כדורים, לחלק את זה באינסוף. זה סופני. הוא אמר את זה.
שירבט את זה מפיו כמו במקל קסמים.
מילים חיות. מילים כבדות.
מוחץ לי את החיים כאילו היו חרק טורדני.
מוציא את ראשי הכרות מכובע שחור. מדמם בפראות. לא נעים.
לא נשאר לי הרבה לחיות. כמה זה הרבה. מאה זה הרבה, לא? שאלתי.
מאה מה.
מאה ימים זה מספיק לי? מאה חודשים.. מה איתם? מאה שבועות אולי.
הוא לא אמר.
אני לא זוכר מה הוא אמר בדיוק. משהו עם מאה זה בטוח. משהו עם
אפס אולי.
ארבעה עשר כדורים, לחלק את זה באינסוף. זה קצת יותר סופני. הוא
אמר גם את זה.
עשרים ושמונה כדורים זה מספר יפה. מתחלק טוב יותר. אסתטי כזה.
מספר איכותי.

4:31
החושך הולם אותי. אפילו שהוא עוטף כל היום. בלילה אני כמעט
ונושם שוב.
אני לא מתכוון לעשות את זה. אני מוצץ מהחיים האלה את הקליפה.
כולם מסתכלים עליי. אני יודע את זה. כולם מחכים שזה יקרה.
כולם אומרים שהם כבר מזמן היו עושים את זה. שלהם זה אף פעם לא
היה קורה.
כמו קיפודים כולם. קוצים שחורים איפה שהיו פעם חורים. שערות
ארוכות מסתירות את האף.
רואים לכם. אני רואה לכם. כל כתם על העור החבוי שלכם, כל צלקת
מאחורי השיער הדליל.
מרחמים עלי. זה ברור. מהכתפיים זה בולט להם. מהשמיטות הזאת
בעצמות. לא אכפת לי.
הקיום שלי הוא כלי קיבול של סבל אנושי. אמצעי נח להמחשת כאבים.

דוגמא חיה ונושמת, סותרת אשליות, ככה זה נראה, ונוסף לזה תיעוב
עצמי.
דלקת בנפש. כיב בתודעה.
עשרים ושמונה כדורים, מספר טרי, מוכן להגשה.
יולנדה תגיש לי אותם, אני אסתכל עליה שוב, עוד פעם אחת, שווה
לחיות בשביל זה.
מספרים ישגעו אותי. עוד חצי יממה.
השעון מתקתק, השמיכה עדיין כחלחלה. עולה ויורדת. שטה מסביב
לקירות.
נפילות מתח הם קוראים לזה.  

6:51
אני מסתכל עליה, יולי איתי, נרדמה באפיסת כוחות על המיטה.
השמיכה הדקה מציירת את גופה, גולשת על ירכיה, עורה חלק ועדין.
מזמין את הירח. מאיר עליה. אור לבן מלטף, מאפיל וחושף, מבליט
את שדיה, נוגע במקומות אסורים. היא ממלמלת משהו מתוך שינה,
נוגעת בעצמה וגונחת חרישית.
ידיה נשלחות, עדינות ורכות, גולשות בעדינות, עוברות לאט בטן
חלקה, מתקרבות בשקט, נוגעות לא נוגעות. אני מנסה להתקרב אליה,
ולא יכול, מנסה לחבק אותה מאחור, להשתתף במעגל התשוקה, להתכרבל
בניצוצות היצר המוכר ולא מסוגל לזוז. העיניים נפתחות. לאט. אני
יודע שזה חלום. אפילו בחלומות שלי אני כבר לא יכול לזוז. מה
עושה קיפוד בלי קוצים כשהוא לא יכול לזוז? מה הוא עושה
כשהזאבים סוגרים עליו? כשהעלים היבשים נשברים מכל כיוון מתחת
לרגליו הדורשות של המוות?
כשהייתי ילד יכולתי לדמיין  באמת. כמו שצריך לדמיין. כמו
שיודעים ילדים.
הייתי מצייר הרבה. ילדים בלי ראש שמחזיקים פרחים ענקיים. שמש
ענקית תמיד בפינה. ציפורים מחצאי מעגלים. הייתי מצייר את
המוות.
עם קילשון וגלימה אדומה ארוכה וחיוך שפרוש לו על הפנים.
הייתי מצייר אותו עם מיליון קיפודים שמתרוצצים לו בין
הרגליים.
אהבתי נורא קיפודים. יש בהם משהו מנחם. באיך שהם מתים ככה.
תמיד הפוכים על הגב.
נחמד לחשוב שנח להם. שתמיד הייתה ברורה להם התנוחה, שהם לא היו
צריכים הסברים.
שרק בשביל זה בעצם כל החיים האלה הם סחבו איתם קוצים.