האבא שלי חי.
הסתכלתי בחלון בבעתה, השד בעל הזרועות הארוכות הזדחל בעד החלון
טיפס לתקרה והתקרב למיטתי. הייתי אחוזת אימה, גופי רעד מבעד
לשמיכות הרבות שאימי הניחה עלי מפני הקור. הרוח יללה בחוץ
והרעידה את קירות הצריף שלנו. סירים עמדו הכן לגשם שזרזף
פנימה. פחדתי שהוא יתפוס אותי ויכאיב לי, כמו שם במחנות. לפתע
נפרץ החלון ברעש ואני צווחתי בקולי הדק "אניוקה" . עוד לפני
שסיימתי לצווח אמי הייתה רכונה מעלי, מרימה אותי בזרועותיה
החזקות, ומביאה אותי למיטתה. טכס כמעט קבוע כל לילה. מיטתה
הייתה חמה ובטוחה. בנתיים אמי החליפה את המצעים שלי בלי מילה
והביאה לי שוקו חם עם לחמנייה מרוחה בחמאה וריבה. אצלה כל צרה
פותרים באוכל.
למחרת לא זכרתי כלום, הלילה היה עולם בפני עצמו.
הימים הבאים היו ימים של התרגשות, והכנות. אימי עמדה להינשא
לגבר שלא היה האבא שלי, שלא היה שייך לבית שלנו, ושלא אהבתי
אותו. אימי הסבירה לי מליון פעם שהוא אדם טוב, שיוכל לפרנס
אותנו, ויקנה לי הרבה צעצועים. לא השתכנעתי.
הייתי אורבת לו בעיקול שביל החול שפונה לצריף שלנו. כל הצריפים
דמו אחד לשני במחנה המעבר בנתניה. חיכיתי עם מטאטא ביד וכשהוא
התגלה הייתי קופצת מולו, מאיימת עליו, ולוחשת לו עם עיניים
מצומצמות ושפתיים בולטות. "אני כפו, מגרשת אותך רחוק, ושלא
תיקח את אמא שלי, היא רק שלי ושל אבא שלי". חשבתי שאני מספיק
מפחידה כדי לגרש אותו. הוא היה מרים אותי כמו נוצה מנשק אותי
ומוציא שוקולדים מכיסיו הרבים ועוד נותן לי לחטט לו בכיסים
להוציא אוצרות של סוכריות ומסטיקים. כך הייתי נרגעת עד הפעם
הבאה שהיה בא. והנה עכשיו הוא עומד להתחתן עם אמא שלי ויכנס
לגור בצריף שלנו. הוא הבטיח שבקרוב נעבור לגור בשיכון שהוא
קנה. הלילות שלי הפכו יותר ויותר לגרועים. ישנתי קבוע עם אימא
במיטה הגדולה שלה. זה לא עזר השד בעל הזרועות הארוכות הופיע גם
בחדר הזה, וכמה שאימי הסבירה לי שזה העץ שבגינה לא עזרו
ההסברים.
יום אחד האיש הפתיע אותי, בא מכיוון אחר, כבר ידע שאני מחכה לו
עם המטאטא. הוא קרא לי מהפתח, באתי בריצה מרוגזת ומובסת. הוא
החזיק ביד מנדולינה. "זה בשביל את  ליום ההולדת" אמר לי. "רק
בעוד חודש יהיה לי יום הולדת, ואהיה בת שבע" עניתי לו בהתרסה.
"חוץ מזה אני לא יודעת לנגן על זה" הוספתי.
"לא נורא" ענה לי "אני ללמד אותך, אני להיות מנגן גדול
ברומניה, ואני להיות המורה למוסיקה שלך".
נכנסתי לחדר שלי שמתי את המנדולינה בארגז המציאות שלי, והוצאתי
את התמונה של אבא שלי. הרבה פעמים דברתי איתו לבד בחדר שאימי
לא תראה. התמונה הייתה כבר מעוכה ומוכתמת מהדמעות הרבות שהזלתי
עליה. בקשתי ממנו שיחזור אלי. ושירים אותי גבוהה לשמים כמו
שאני זוכרת במעורפל. בטח הייתי תינוקת אז. אימי הסבירה לי
שהמון שנים מחפשים אותו. הוא בטח גר עם המלאכים בשמים.
לא הסכמתי איתה היא חושבת שאני לא מבינה שהיא מתכוונת שהוא מת
במלחמה. זה לא נכון אני מרגישה שהוא חי ויחזור אלי. אימי עשתה
כל מה שאפשר כדי לאתר אותו. עם חיפוש קרובים, ואפילו חוקרים
פרטיים. ועד היום כלום, אין אבא.
בבית הספר הייתי מספרת לכולם שאבא שלי נלחם עם הפרטיזנים
ועכשיו הוא שבוי ובקרוב יחזור הביתה. הילדים היו קוראים לי
שקרנית, ממציאה סיפורים. הייתי חוזרת הביתה בוכה ועצבנית. אימי
הייתה מיד מגישה לי  כוס חלב עם לחם בחמאה וריבה.  גם עם הייתי
נופלת ופוצעת את הברך, אחרי החיטוי הייתה מגישה לי את הכוס
שתייה עם הלחם מרוח בחמאה וריבה. וכשלא הבנתי את השעורים פתרה
את הבעיה עם כוס שתייה והלחם המרוח. לעומת זאת מעצמה חסכה אוכל
והייתה אוגרת במזווה לימים רעים.
יום החתונה התקרב ואני נעשית בלתי נסבלת והיסטרית יותר ויותר,
הולכת אחרי אימי בכל הבית וצועקת לה שאבא שלי יחזור. ברחוב
ולשכנים הייתי אומרת שאבא שלי יחזור . השכנה התמניה שהיו לה
ששה ילדים תמיד ריחמה על האשכנזים שלא יכולים להוליד יותר מילד
אחד או שניים ובייחוד שלא יודעים לחנך אותם הייתה באה לאימא
שלי ומסבירה לה שיש בי שד שצריך גירוש שדים שתלך לרב בבית
הכנסת. אימי הייתה מכבדת אותה בכוס תה ולחם עם חמאה וריבה.
ואומרת לה שזה יעבור לי כשאגדל.
היום הגורלי הגיע אימי הייתה לבושה בגד חדש סגול עם כובע קטן
תואם וטול יורד עד מתחת לאפה. אני הייתי לבושה בשמלה חדשה
כחולה עדינה ויפיפייה. לרגע שכחתי שאני לא אוהבת את האיש הזה
כי הוא קנה לי את השמלה. הרגשתי בה יפה ובוגרת. ישבתי על המיטה
שלי מחכה שיקראו לי מפחדת לא ללכלך את השמלה. אמי קראה לי לבא.

"תהיי ילדה טובה בשביל אמא, בסדר?"  בקשה אימי ובעיניה האושר
לקראת חיים חדשים עם גבר שהיא אוהבת.
"אמא דופקים בדלת"  עניתי לה.
"זה בטח המונית" ענתה לי.  רצתי לפתוח את הדלת. בפתח עמד איש
במדים וכובע כמו של הדוורים. "הגיע מברק" אמר. לקחתי את המברק
מידיו, וניגשתי לאימי. היא נרתעה. ובחשש בעיניים לקחה אותו
מידי. פתחה אותו לאט ופניה החווירו. ואני צווחתי בשמחה .
"אבא!!! "
"כן , זה אבא שלך, רק עכשיו מצאו אותו, חי ובריא, הוא גר בוינה
שבאוסטריה, והוא רוצה להכיר אותך." כך אמרה לי אמא והתיישבה
בכבדות על המיטה.
"אבא שלי חי", ידעתי, הרגשתי את זה כל הזמן.
את האיש יותר לא ראיתי אבל למדתי לנגן במנדולינה שהוא נתן לי
במתנה.