כשגל היתה בת 3 הבטיחו לה הכל. הבטיחו לה לחיות. יותר מזה,
הבטיחו לה ליהנות מכך. היא היתה קטנה, עוד לא הבינה את ההשלכות
של מה שקרה, חשבה שזה זמני בלבד, ואביה יחזור ויהי מה. היא חיה
בחרדה המלווה בשלווה מזוייפת, נאיבית. היא רצתה לשאול כ"כ הרבה
שאלות. היא חשבה שהזכות שלה לדעת את המקסימום לא עולה על
החריג. היא באמת לא הבינה. לקחו לה שנים של הבנת המצב הקיים
והבנתה היא את עצמה. היה לה קשה, גם אם לא חשה בכך. היא הפסידה
הרבה. לא יהיה מוגזם זה לומר שאבד לה עולם ומלואו. היא יכלה
לחיות חיים אחרים. וזה לא שלא אהבה את אמה - אמה היוותה לה את
מקור הגאווה היחיד. היתה לה כ"כ הרבה תלות באדם אחד - מקום
שאף-אחד בחיים לא יתפוס - מקום של כבוד, בלב שלה. היא היתה שם
בשבילה כשאחיה העדיף שלא, כשסבתה היחידה העדיפה לשמור מרחק
והתמקמה בירושליים, ובמיוחד כשאביה לא היה שם לשמור עליה מפני
האחרים. גל אהבה את כולם, לא השאירה אף-אחד מקופח. היא אהבה את
סבתא, כמעט הכי בעולם. אז מה אם סבתא לא אהבה אותה אותו דבר
בחזרה או לחילופין דאגה להסתיר זאת טוב מאד. תמיד היה נראה לגל
שסבתא, איפשהו בתת-מודע, תולה את האשמה גם בגל עצמה. כאילו
שלולא היותה שם, כחלק מהתפאורה של אבא, מותו היה נמנע. זה תמיד
נראה לגל מאד הגיוני שמחלת הסרטן נטפלה לאבא בגללה. אבל היא
אפילו לא כעסה על סבתא, תמיד ניסתה לתרץ את חוסר האנושיות של
סבתא כלפיה בתור זקנה. היא גם ידעה שכשם שהיא איבדה אבא, סבתא
איבדה בן. היא הבינה. הבינה שזה אומנם אבסורד לקבל יחס עויין
מהאמורים להיות הקרובים לה ביותר, אך השלימה עם הריאליזם של
המצב. גל היתה מוקפת אהבה. היה לה את הכל. גם כשגדלה הבטיחו לה
לחיות.שלא לדבר על ליהנות מכך. היתה בה הרבה אהבה לכל. היא
אהבה את העולם וגם את סבתא שלו. אף-פעם לא היה ברור מאיפה כל
הכוח הזה שהיא שואבת. לא היה ברור מהיכן היא שואבת אותו. נדמה
היה כי הכוח שניתן לה היה כוח על-טבעי, כוח שהוענק לה מידי
שמיים, כוחו שהעניק לה אביה המנוח. כאילו נס זה היה, והוא ידע,
שמע וראה את המצב שבו היתה גל נמצאת. הוא דאג לה.
גל לא עוד בת 3. גל היום בת 16, כמעט 17. תמיד הבטיחו לה הכל.
תמיד ידעה שיש למי לפנות. עכשיו עוד פחות חשה בביטחון העטוף
זיוף אחד גדול. שהרי סבתא אינה עוד בין החיים, והאח התגייס
לצבא. עכשיו נותרה רק אמא והדבר שגל היתה נוהגת לקרוא לו
חברים. הם היו שם בשבילה, נרתמו לכל משימה על-מנת לגרום לה
להרגיש יותר טוב. נלחמו איתה ביחד בדכאונות של עצמה. ניסו
לעזור בקונפליקטים הפחות מהותיים וגם ביותר מהותיים. כמעט עזרו
לה בכל דבר - בכל דבר פרט לדבר הזה שחנק אותה, שעמד לה בגרון
וסירב לפרוץ החוצה - הרצון הבלתי נלאה של לדבר על אביה. הרצון
האירוני. הרצון הכ"כ פתאומי. הרצון סוף-סוף להבין. הרצון
להיזכר.