חם לי , קר לי, טוב לי, רע לי, אני אוהבת אותך, וגם אותך, לא,
אני שונאת אותך. יום אסל יום בסל.
הלב רוצה, ההגיון מכחיד, המודע מכחיש והתת מודע חוגג, בליילה,
ביום, 24/7.
רוצה, לא רוצה, לא יודעת מה אני רוצה או לא רוצה, רוצה לישון
ואי אפשר, רוצה לצאת אבל צריך לישון, רוצה חופש, רוצה מסגרת,
רוצה להפסיק להרגיש מפגרת.
הכל בידיים שלי, הכל ידוע מראש, יש גורל, אין גורל, גורל
אכזר?
זה בא, ואז זה הולך, ותוך כדי שזה הולך ההוא בא, ושוב הולך,
הולך ונעלם, ואני לבד, שוב לבד, רק לא במחשבות, שם אתם כולכם
נמצאים. ובליילה, בחלום אני עם כולכם, חוגגת, אוהבת, שונאת,
שוכבת, עושה אהבה, כועסת, בורחת, נשארת.
מרגישה את היאוש שוב, מרגישה את התקווה מתפוררת בידיים, מסתכלת
פנימה ולא אוהבת, הולכת למראה, אולי שכחתי שאני יפה, אולי
המראה לא משקרת, העיניים גם רואות נכון, אבל מבפנים הכל נראה
אחרת, אחרת ממה שאני רוצה. ומה אני רוצה?
מה אתם רוצים?
מי יודע? יש מישהו למעלה ששומע? ואם אתה שומע, למה אתה לא
עונה? אולי אני לא שומעת? אבל אני מקשיבה, לעצמי, ועצמי
מבולבלת...
ומהי בעצם שלמות? להשלים עם הטוב והרע? להשלים עם עצמך? ואולי
אני ברוגז? או ששלמות היא כשאתה שלם עם הכל, כי הכל טוב? אבל
מה זה טוב? ולמה אני מתעסקת בשלמות, ואם אני מודעת לטוב ולרע,
אז למה רע ולא טוב?
למה אני יודעת רק מה זה רע, אם רע לא מתקיים בלי הטוב, אז אולי
הטוב הזה הוא לא כל כך טוב, ולמה באמצע יש רק "בסדר" בנימת
יאוש ו"ככה-ככה"?
ואיך מתמודדים אם לא רוצים לברוח? ומי אמר שלברוח זו לא
התמודדות? ומי אמר שכשאוהבים אז צריך לדעת לשחרר, לעשות מה
שטוב בשביל האחר? מי אמר שאהבה היא לא אגואיסטית? על הנייר הכל
יפה, במציאות פחות, לפעמים גם קשה, אולי קשה מדי? לפעמים גם
מכוער, בעיקר כשמה שנשאר הם רסיסים של תקווה ואופטימיות מאכזבת
שרק מקרבת אותנו עוד קצת למציאות, ואולי צריך לקבל הכל בידיים
פתוחות, ורגליים פחות. את הראש לסגור לפעמים, שלא ייכנס אבק
לריאות, ובמקום זאת לשאוף שאכטה גדולה מסיגריה קטנה להסתכל
החוצה תוך כדי נשיפה, ולהרגע.