לאלוהים ולי יחסים ארוכים. עוד כשהייתי ילדה קטנה ועוד לפני
שהבנתי מי ומה, אלוהים כבר היה. הוא צפה כבר אז וידע, הילדה
הזו - צרה. כן, לא הייתי קלה. במיוחד לא לאלוהים. ילדה רגישה
ובוגרת מדי לגילה, מלאת טענה, שאלה ובקשה, מצויידת בכתובת
והפניה חמה - "אלוהים, בורא עולם - לשרותך בכל שעה".
הסבירו לי שיש נהלים. שצריך לפנות בכבוד, בתחינה, בעיניים
עצומות בתפילה, בטיקסיות ראויה. ואני כילדה רצינית תהומית עד
אימה, הייתי נכנסת בכל לילה למיטה, משלבת ידיים מתחת לשמיכה,
עוצמת עיניים בחוזקה ולוחשת - " אלוהים..." מוותרת על כל
אוצרות ילדותי בתמורה למילוי משאלה. ואז הייתי שותקת, מביטה
מלאת כוונה בתקרה, מקשיבה לקול הצרצרים בגינה, משכנעת את עצמי
בתוגה, שאלוהים רוצה לומר לי משהו ושאני פשוט לא מבינה. כך, עד
שהייתה מגיעה פיית השינה ולוחשת לי - לא נורא, אולי בלילה
הבא.

ברוב הלילות אני יודעת שקולי הנחוש היה נבלע ונספג בחומות
עננים. אם לא, היה לוכדו הירח, מתעתע באורו וגוררו למשחק
מחבואים, או כוכב מנצנץ במיוחד, היה מבלבלו ומשבש לו כיוונים.
מוליכו לאיבוד במחוזות רחוקים... לעיתים, אלוהים היה מפתיעני
לטובה. ואז נדמה והיה לי כאילו הצליח קולי לחלחל בין סדקי
התקרה, רוכב על גבו של רעם מקיש על דלת ביתו, או נאחז בברק
ומאיר בחלונו. מטרידנו ולא מרפה, עד שלאלוהים אין ברירה - והוא
עונה...

לאלוהים ולי יחסים ארוכים. באנו לילה אחד בדין ודברים. הסכמנו
שהוא ישתדל לתת לי אשליה של אוזן כרויה, ואני מצידי לא אציק,
אשתדל לקבל בהבנה.
תמיד תהיתי מה מזין את האמונה - הייאוש, או שמא התקווה.
בינתיים, עוצמתו של הקול התעמעמה... ואלוהים... גלימת היראה
שלו דהתה. הלילות בין משאלה למשאלה מתארכים, והמילה "אלוהים"
כבר פחות מוכרת ושכיחה. גם הלחישות, זה כבר לא מה שהיה. הן
הפכו להתכתבויות שבשתיקה. מין רצון עיקש לבקש, להסתכן בציפיה.


בלילה הזה שוכבת על המרבץ אישה. ידיה שלובות מתחת לשמיכה.
עינייה עצומות בחוזקה. שפתיים ממלמלות תחינה - " אלוהים...".
התקרה כבר צהבהבת וקלופה, הסדקים נסתמו ותוקנו לקראת החורף
הבא... צרצרים בחוץ מקבלים את הלילה בשמחה...

אין לי כבר מה לתת. רק מבקשת להיות חזקה.