היא רק אוהבת אותו,  הוא רוצה הרבה יותר. אבל היא? רק אוהבת
אותו, לא יותר. הוא ניסה להסביר לה כבר מיליון פעמים שזהו,
שאין יותר מזה ואף אחד לא יתן לה גלידה ורודה או סוס פוני לבן
עם סרט אדום על הרעמה, זה כבר "פסה" כל הבולשיט הרומנטי הזה
והנרות היחידים שהיא תקבל יכנסו לחור תחת שלה אחרי שהיא תחטוף
איזה נגיף אפריקאי מזן לא מוכר.

הכל היה יכול להגמר בפשטות אם היא לא היתה אוהבת אש. את אותה
האש שגורמת לשריון הכסוף המבריק, לנצוץ על אבירה, אותה האש
שמשתוללת באח ומחממת את ליבה, אותה האש שתרצד על קצה הנרות
שהיא תביא מסקוטלנד, את אפריקה היא בכלל לא אוהבת.

הוא נורא מציאותי הכל אצלו או שחור או לבן, (רק אמור להיות),
אצלו הכל שחור.
אולי זה בגלל אבא שלו שתמיד אמר לו:
-כל מה שתרצה יהיה שלך, אתה רק צריך לרצות חזק!-
אז הוא רוצה. מאוד רוצה. כל-כך רוצה עד שהוא מרגיש את העיניים
שלו יוצאות מארובותיהן. אבל שום דבר לא נופל אצלו במקום והלבן
ממשיך להיות שחור כמו ממקודם, אולי קצת יותר כהה בגלל שהוא שוב
עושה את מה שהוא, אבל רק הוא, מרגיש שהוא צריך לעשות ואז, אז
לעשות אותו.

את אמא שלו הוא בקושי זוכר. היא עדיין מטלפנת אליו שלושים
פעמים ביום בשביל לשאול אותו אם חסר לו אוכל בבית או אם הוא
מנקה. לפעמים היא גם מגיעה ומנקה את האבק כדי שלא יתלכלך
(האבק?) או מביאה סיר מלא ב'קרפלך' ומרק עוף "שיהיה". אך למרות
כל זאת הוא לא זוכר אותה. הוא לא יודע אפילו אם היא בחיים או
לא. היא לא.

אז בטוח שזה לא בגלל אמא שלו או ה'קרפלך' שלה. זה בגללו. למה?

למה? הכל הופך שחור על שחור והכל מתאסף בצל  שמטילים הרהיטים
בגלל אור הנרות שהיא הביאה מסקוטלנד. כמה שהוא היה רוצה להיות
הקצה של השלהבת, החלק הירוק שבכחול של הצהוב המקפצץ, הוא בטוח
שהחלק הקטן הזה יאיר לו את הדרך להתחיל לחלום ולדמיין.

30/10/1998