כל חיי הם שקר. אני מחייך ובעצם עצוב לי, אני מדוכא ובעצם לא
אכפת לי.
כל חיי הם סרט, כל תנועה שאני עושה מתועדת במצלמה שמלווה אותי
כל הזמן, כשאני אוכל, ישן, הולך, מדבר, רוקד, מזיין, לומד
ואפילו כשאני מחרבן. זה לא קל להיות כוכב קולנוע.
הדבר שמבדיל אותי משאר השחקנים זה שאין לי כוכב בשדרות הוליווד
בקרית מלאכי (לוס-אנג'לס).
יהודים טובים הקשיבו לי תנו לי עשר דקות מזמנכם היקר. לשמור על
הכשרות זה חשוב, לא לערבב בשר וחלב, לא לנשק חזיר בפה ובטח שלא
לחשוב על לחם חם בחג הפסח.
מה רע כל כך במתן  החופש שיעניק לנו את הזכות לחגוג את את
חגינו כיאות. ואז מה אם ילד נוצרי או שניים יוקרבו למטרה נעלה
זו. בשביל לדעת לחיות בהרמוניה צריך לדעת להקריב.

אז טסתי. להמשיך בצילומי הסרט שלי. עליי. הייתי בארה"ב וחגגתי
את הסילבסטר עם המונים שטחיים. כל אחד והסרט שלו. מי אמר שכולם
צריכים להיות כמו שפילברג או קופולה. אני עומד על זכותי להיות
גאה בסרט שבו אני הגיבור. אני מרכז העולם.
זיינתי, עישנתי, השתכרתי הייתי כלי. אבל לא עשיתי כלום למעני.
עשיתי את זה למענכם אתם לא מבינים? רציתי שאתם תסתכלו על הסרט
שלי ותגידו. זה גבר זה. תעריכו את זה, את החיים שלי הקרבתי בסך
הכל בשבילכם שלכם יהיה על מה להסתכל.
הדבר שמפריע לי, קצת מפריע, זאת השריקה. כל פעם שנושבת עלי רוח
אני שומע את השריקה הזאת פורצת ממני. שריקה עמומה טנורית
שמלווה אותי לאן שלא אפנה. תחושה בקבוקית משהו.
אתמול חבר שלי ראה טלוויזיה. ובתוכנית העלו בחורה בעלת יופי
כפרי (דומה לעז) שדיברה על חייה המיניים שהינם חסרי משמעות
טוטלית ובניסיון דלוח שלה להעביר מסר לגברים הוולגרים שיתחשבו
בנשים העדינות נשפכה מתוכה יצירה עוד יותר וולגרית מהאערס הכי
שמן ומפליץ שקיים. אז שאלתי את עצמי, למה?
למה אני צוחק. רמת התרבות הולכת ודועכת, אבא שלו היה מסתכל על
הענין בכאב כי היה כואב לו לראות עוד התרסקות בתרבות וסבתא שלו
היתה בוודאי מעבירה ערוץ כי בדור שלהם המילה בריחה שוות ערך
למושג הפיתרון הכי טוב.
אותו חבר כותב סיפורים ובהם מילים קשות. גסות. לא נעימות. אז
אל תקראו. אל תהפכו אותו לגיבור לאומי. תעשו את הדברים מתוך
בחירה שלכם ולא שום דבר אחר. אני יודע שהוא בחיים לא יופיע
בטלוויזיה וינסה לדבר על פילוסופיה שחבויה בסיפוריו על מנת
לכסות על הבורות הרבה שבאמת קיימת.
נסעתי ללאס וגאס עם ג'יפ ענק ועוד כמה אנשים הימרתי. הפסדתי.
לא שמחתי. לא חייכתי. כשאני אספר את זה לאנשים אחרים אני אחייך
ואשמח ובטח אציין שזכיתי בשני פני עלובים. שיסתכלו עליי ויבינו
שאני גיבור קולנוע.
עכשיו אני מרגיש צבעוני עד כה כל חיי היו אפור על גווניו
לפעמים יותר בהירים אך כמעט תמיד כהים מאוד כמעט שחורים. אני
לא מדבר על צבעי מים אלא על צבעי מלחמה כאלה שכמעט גרמו לי
לשפוך דם. את דמי.
עכשיו אני פורח, הצבעוניות שבי עושה לי חשק להמשיך ולעוף בטריפ
הטבעי שלי לעולם בו הכל טוב. אני עף ומרחף הרוח שוטפת את פני
ומחדירה לנחיריי ריח של ניקיון ובריאות תמידית השמש מלטפת אותי
ומחממת את כל תוכי. אני מסתכל מסביב לכל הצדדים. אני חופשי.
אוי. קשור אלי חוט למותן. החוט מחובר לאיפה שהוא באדמה מתחת
לעננים. הוא שקוף ורואים אותו רק כשקרני השמש נשברות עליו והוא
מחזיר קריצה. אני עוד פה.
היום השחור הגיע. החוט נקרע. אני עכשיו צולל הרוח כבר לא שוטפת
את פני אלא מצליפה בהם ללא רחם והשמש בזעקה אחרונה שומטת אותי
אל הקור שעכשיו שולט במקום שאליו אני מיועד להתרסק.

האדמה מתקרבת במהירות אדירה. הרים יערות ערים ואנשים שנראו
קודם לכן כנקודות קטנות הופכים למציאות שחורה ודביקה.
אני אהיה ארכיטקט. אדריכל. אני אהיה מיליונר. עזבו אתכם מלעוף
אני עכשיו שקוע בבוץ עד הצוואר וטוב לי. חם לי וכבר אין עלי
סרטים ומרצון שלי להפוך להיות מיוחד הפכתי לעוד אחד בלי סרטים
ובלי חיים שאובד בעולם האדמה כנראה לנצח. סה לה וי.