מול אבריה המפעפעים וחיוכה השופע, לה זה לא כואב.
"תלך הביתה", אומרת לי, החלל מלא בעשן כחלחל, עוד סיגריה פוגשת
בשפתיה, "לך מגיע יותר משכמותי", מטיחה בי מילים בתבניות.
ואני, אני מצונף שיכור בפינה, בזוית שבין העצב ליאוש, שומע לא
שומע, פגוע לא פגוע.
זה לא נכון, היא לא באמת מתכוונת, רק אני לה ורק היא לי, והשטר
זה לא שטר, זה נייר, סתם נייר, כתוב עליו "אני צריך אותך",
במספרים. יש לי עוד כאלו בשבילה, כאלו של חמישים, של מאה, של
מאתיים.
היא לא רוצה אותם יותר, היא רוצה בטובתי, היא יודעת מה אני
צריך,
מילים בתבניות.