צלצול הטלפון המחריש מהדהד ברחבי הבית,
אותו אפילו השכנים שומעים,
והם בבית יושבים ותוהים,
"מדוע בני הבית אינם עונים?",
ובאותו זמן אמא בפינה יושבת,
חושבת,
ובוכה,
על כך שבתה הבכורה לעולמה הלכה.
צלצול הטלפון הרועש בן שניה הופך לקולו של השטן,
וקול זה צועק וזועק,
כאילו המוות בו הכה,
הוא צוחק מצחקק,
כמו ילדה יפה,
שעלם נאה אליה את מבטו הפנה.
לפתע מתוך הצלצול נשמעה דפיקה,
מהדלת אמא אינה מתחמקת,
"מי זה?" היא שואלת,
"המשטרה" ענתה השוטרת,
במהירות היא פותחת,
בלי להסס,
מבט מהיר אל הדו"ח אותה הורס.
"אוביל אותכם למקום 'התאונה'" אמרה האם וידיה רועדות,
תוך שניה דלת ההזזה נפתחה,
ושלושה שוטרים, שוטרת ואם מתאבלת עמדו במרפסת,
השתררה דממה,
היה אפשר לחתוך את המתח בסכין,
במבט אל מעבר למעקה איש לא האמין,
איך מחוסר שיווי משקל לחצי שניה,
אפשר לאבד חיים.
השוטרת רמסה את הדממה,
ואמרה,
"גברת, אני מצטערת".
השוטרים הלכו,
שנים עברו,
ולאח הקטן סיפרו,
שזו הייתה "תאונה",
אך בתוך ליבה האם ידעה,
היא ידעה שאין זו תאונה,
אלא פרידה,
קשה ומכאיבה.
אז כעבור כמה שנים,
התקינה אמא סורגים,
כי מאז התאונה ההורים מפחדים. |