הבוקר החלטתי שאני נוסעת לגיא לקחת חזרה את מה שהוא גנב ממני.
גיא הוא זה שהרג לי סופית את הילדות.

הוא ממש לא היה היחיד שתרם לתהליך הארוך הזה, היו לא מעט
לפניו...
זה התחיל בהוא ששבר לי את פנטזיית האביר על הסוס הלבן,
מייד באותו רגע הילדות שלי התחילה להשתעל.
זה המשיך בהוא שלקח לי את הצחוק ושכח להחזיר,
אחרי כמה ימים הילדות התחילה לצלוע קלות.
אחריו היו שניים - אחד שהרג את האמון שלי באנשים אחרים והשני
שהרג לי את האמון בעצמי.
הילדות שלי חטפה דלקת ריאות והעדיפה לעבור לכיסא גלגלים.

ואז בא גיא.
גיא הקסים אותי מהשנייה הראשונה, גבוה ויפה,עם שיער ארוך,
שפתיים רכות ומבט עמוק עמוק בעיניים.
כשהוא חייך העיניים שלו התלכסנו והוא היה אפילו יותר יפה
מהרגיל, אז השתדלתי להצחיק אותו כמה שיותר, מה שנתן לילדות שלי
סיבה מצויינת להתחיל לחזור לעצמה, היא השתעלה פחות ופחות
ולפעמים אפילו קמה מהכסא ויצאה קצת לטייל לנשום אויר.

הכל היה מצויין עד היום שגיא החליט לגנוב לי את התמימות.
עד היום אין לי שום מושג למה הוא עשה את זה.
יכול להיות שהיה לו חסר קצת לעצמו, ואולי סתם היה לו משעמם
באותו יום, אבל בשביל הילדות שלי זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
היא התמוטטה מייד.
במשך שבוע היא שכבה במיטה ובקושי הצליחה לנשום.
ישבתי לידה כל הזמן הזה, הסתכלתי עליה גוססת והתפללתי לנס.
היא הלכה לעולמה בלילה חשוך, שקטה וחיוורת.
באותו יום ארזתי את החפצים שלי ועזבתי אותו בלי לומר מילה.

אז היום, שבע שנים בדיוק אחרי, נסעתי אליו לקחת חזרה את
התמימות שלי, לפחות שתהיה לי מזכרת.
את הכתובת השגתי מאמא שלו שעדיין גרה באותה דירה קטנה באמצע
העיר.

כשהגעתי לבית העלמין השמש כבר כמעט שקעה אבל אפילו מהשער היה
אפשר לראות את המצבה הרחק ממול.
מצבה אדומה בצורת לב שבור ועליה מילה אחת באותיות שחורות
ענקיות.
גיא.