פירה דביק וצמיגי, מטבוחה בלי עגבניות, בוואריה אפורה. זה
האוכל שהיה אצלנו בקפיטריה. ששון, הבעלים של הקפיטריה וסבטלנה
החברה הרוסיה שלו מכינים את החרא הזה בעצמם נראה לי. בגיל 17
זה נראה לי אוכל גורמה, מעדנים. כל הפסקה הייתי יורד למטה
ומזמין לי פיתה יבשה עם חומוס וצ'יפס ולפעמים מקנח באיזה
קרמבו. זאת לא חוכמה בגיל הזה כי בגיל הזה גם הייתי מסניף דבק
ומדליק טיפקס בשעורי אנגלית, ופעם אחת גם רציתי לדבר עם החברים
מהכיתה ליד אז לקחתי סרגל וחפרתי בקיר, לקח לי חודשיים אבל
בסוף היה שם חור קטן, ויש המון דברים שאפשר לעשות דרך חור
קטן.
לפני יומיים ביקרתי בבית הספר עוד פעם, את החור שלי מסתבר כבר
סתמו מזמן, גם את כל החרא שכתבתי על השולחנות ניקו, ובעצם חוץ
מתמונה קטנטונת במסדרון לא נשאר כלום. גם אב הבית התימני הזקן
כבר לא זוכר איך קוראים לי ובעצם גם אני לא זוכר איך קוראים
לו. דברים כאלה מכניסים אותי לדפרסיה, כנראה שאני אדם רגיש.
כשהסתובבתי במסדרונות הריקים חשבתי על כל הגיבורים שלי, איך הם
הפכו להיות נרקומנים אימפוטנטים. נזכרתי בפעם ההיא שפתחתי את
ברז הכיבוי בתוך המסדרון ודאגתי להרטיב את כולם, הצפתי את כל
הבי"ס, הרחיקו אותי לשבוע, וקיבלתי כאפות מאמא שלי לשנה אבל זה
היה שווה כל כאף. כאלה היו הגיבורים שלי, האנשים שלימדו אותי
איפה נמצא ברז הכיבוי, איפה מחביאים את הסגריות במחששה, איפה
הם שתלו גראס. תהיתי איפה אני אהיה עוד כמה שנים.
הקפיטריה הייתה ריקה, ששון כבר לא עבד שם יותר, הוא וסבטלנה
נסעו לאמסטרדם, הגשימו חלום. עכשיו את הקפיטריה ניהל איזה
אשכנזי נחנח, כבר לא הייתה מטבוחה ולא הייתה בוואריה, גם לא
היו כסאות פלסטיק לבנים של כתר, עכשיו היו להם טוסטים ומכונת
קאפוצ'ינו, שולחנות עץ וכסאות ברזל של צפונים. נזכרתי איך ששון
הייתי רושם לי כל הזמן ובסוף השנה היה מזיין אותי עם חשבון של
500 ש"ח.
במחששה פעם הכל היה חצץ, חצץ חשוף ללא סנטימטר של צל, בקיץ
היינו מזיעים ובחורף קופאים כמו כלבים. עכשיו ישבתי על ספסל
מוצל, פרגולה מעץ דאגה שיהיה פה צל, והייתי בטוח שכל רגע תגיע
מלצרית על רולר ותשאל אותי אני רוצה איזה בקארדי או אולי סקס
על החוף. הדלקתי סיגריה ואפילו ללאקי לא היה את הטעם של פעם.
כשהיא הופיעה ואמרה כל הזין לא נותר לי אלה להשיב לה בחזרה כל
הזין. כשהיא הדליקה ווינסטון לא הייתי צריך להתאמץ בשביל לדעת
מה היא חושבת. כשהסגריות שלנו כבו, קמנו והלכנו.
באתי לבקר עוד פעם שנה אחרי, סתם ככה כי זה הרגל ואין לי מה
לעשות ביום יום, גם היא כבר לא הייתה שם. קצת התבאסתי בגלל זה,
אפילו הסתכלתי על הריצפה לראות אם יש שם בדלים של ווינסטון, זה
היה די דבילי כי לא נראה לי שהיא היחידה שמעשנת ווינסטון.
עישנתי את הלאקי שלי וכבר לא אמרתי כל הזין כי אפילו זה כבר לא
היה אותו דבר.