אין לי סיבה מספיק טובה להסביר מה אני עושה ולמה אני עושה את
זה.
כל הזמן שואלים אותי שאלות: למה? איך? למה דווקא?
אני משתגעת. אני לא יודעת, באמת... אין לי שום הסבר הגיוני למה
שאני עושה. שום דבר. אני מאמינה שזה לא קשור לאופי שלי ושזה לא
קשור למצב הרוח שלי באותו יום.
אני לא יודעת, אני מרגישה פשוט כמו מישהי שמרחפת ועושה פעולות
בדרך. אין שום דבר שיעצור אותי, לא שאני צריכה או רוצה, לא
שאני עושה משהו רע שצריך לעצור בעדי. אני פשוט לא יודעת...אני
עושה דברים וזהו. יש לי סיבות מאוד עמוקות ללמה אני יוצאת סתם
ככה החוצה לטייל או למה אני שוכבת עם המון אנשים, צועקת על
הכלב, אוכלת את מה שאני שונאת או רואה מה שלא מעניין אותי
בטלויזיה. אני מרגישה שבזמן האחרון  הגוף שלי מנסה לבחון אותי,
אני עושה את ההפך ממה שאני רוצה, אבל אני חייבת, זה לא
בשליטתי.
אני מסתובבת ברחוב ושומעת את אלוהים מדבר אלי, משביע אותי לא
לספר על העסקה החולנית  שעשינו ואני לא מבינה, אני מתחילה
לבכות, מה רוצים ממני, אני לא משוגעת, לא יכול להיות שכל העולם
זאת קנוניה אחת גדולה נגדי. זה לא הגיוני, אני לא מהאנשים
שיחשבו שהכל סובב סביבם, והנה, מסתבר שכן.
חזרתי לגור בבית, אני מרגישה שאני חייבת שישמרו עלי. אני מפחדת
שעשיתי בטעות עסקה עם האלוהים הלא נכון. אני מפחדת שפתאום הוא
יגרום לי לעשות מעשים שאני אתחרט עליהם.

אני לא משוגעת, אני נשבעת...