אני אוהבת אותך,
אני אוהבת את כולך.
את הנגיעות הקטנות שלך שרומזות לי על תשוקתך,
את הדמעות שלך שזולגות עם שלי ברגעי חולשה.
את העניים שלך כשאתה אומר לי כמה אני יפה
את זרועותיך שמחזיקות אותי ברגעי מעידה כה תכופים.
אני אוהבת את מי שהייתי רוצה שתהיה.
אני שונאת את מי שאתה.
את הנגיעות הכואבות שלך שמראות לי את אשמתי,
את הדמעות שלך שזולגות אחרי מעשה, אחרי אשמתי.
את העניים שלך שאתה משקר לי כל פעם שאתה אומר שאני יפה,
את זרועותיך שמונעות ממני כל פעם מחדש לעזוב אותך.
שלוקחות את כוחי המועט והופכות אותו לכוכב קטן באפלה,
שרק מייחל ליפול כדי להינצל מהחושך הבולע,
ממעגל הכוכבים שסוגר עליו ומונע ממנו את הנשימה.
נשימה קצרה, נשיפה ארוכה, בריחה ללא נודע
למקום שיחשוף לי את אשמתי, שיגרום לי להבין
שכל הזמן הזה זה היה הוא. לא אני.