הסיפור מתחיל בשנת 2003 כאשר העולם היה מקום אכזרי וקר, בתקופה
בה אנשים בעלי כוח החליטו החלטות שהשפיעו על מיליוני אנשים כדי
להרשים את חבריהם ומדינות אחרות, תקופה שכסף שלט בעולם ולא היה
נראה כאילו יש תקווה או סוף שמח לעולמינו, תקופה שלא דומה
להיום...
שלום היה נער בן 21, משוחרר טרי מהצבא, ששירת 3 שנים ביחידת
המסתערבים של צה"ל, ובה התחפש לערבי על מנת ללכוד מבוקשים
ערבים.
שלום, שהיה שחקן מלידה, אהב נורא להתחפש, במיוחד כשזה היה
באמת, ובשביל מטרה טובה, בניגוד לפורים...
שלום החליט כי ברצונו להתעשר, אך בניגוד לרוב האנשים, שלום
החליט להתעשר במהירות ובדרך הקלה.
שלום שמע ברדיו את הנשיא של ארה"ב, בוש קוראים לו, אבל הוא
הבוש השני כבר וגם קטן יותר, מה שזה אומר...
בכל מקרה, הוא שמע אותו מציע 25 מיליון דולר לאדם שיביא את
סאדאם אליו, מת או חי, ושלום החליט כי לאור ניסיונו הצבאי
ואהבתו לתחפושות הוא האדם המושלם לתפקיד וזהו גורלו כי בדיוק
חיפש דרך להתעשר ומהר.
וכך שלום מצא את עצמו קונה כרטיס ( עם הנחת חיילים שהשיג בעזרת
אימו סוכנת הנסיעות ) ועלה על מטוס לעיראק.
סיפורינו מתרחש בעיר ליד בגדד שנקרא סמארה.
שלום מחופש לכתב ערבי שנשלח ע"י החמאס על מנת להעניק לסאדאם
מדליית גבורה, מדליה שקנה כמובן בעוד מועד בתחנה המרכזית
שלמרבה המזל היו 2 מדליות אחרונות בדוכן.
שלום החליט לפרסם מודעה בעיתון מקומי בעיר האומרת:

"לכל מי שמחזיק מידע
על מיקומו של סאדאם
נא להתקשר אלי
לטלפון 555666 - 056
פרס כספי גדול מובטח..."

שלום שמח ומאושר היה בטוח כי אף אחד בעיראק לא שמע את הצעתו של
בוש, השני והקטן, ולכן ציפה שלום לטלפון בכל רגע.
לאחר כמה שעות, שלום החל לחשוד שאולי בכל זאת השמועה על בוש,
השני והקטן, והצעתו המפתה מצאה את דרכה לעיראק, ואכן ברגע
שהדליק את הטלוויזיה בחדרו ראה את פרצופו הגדול והמצחיק של
בוש, השני והקטן, מדבר על סאדאם ועל ה - 25 מיליון דולר שהוא
מציע.
שלום התאכזב אך החליט לא להתייאש, הרי בצבא שלום נתקל באינסוף
מקרים שבהם הוא נאלץ להחליף תוכנית בדקה ה - 90, וכמו כן גם
אינסוף מקרים שבהם התאכזב, הרי בכל זאת לשלום הייתה חברה...
ולכן שלום ידע להתמודד עם המצב היטב, יצא החוצה מהדירה והחל
ללכת בהליכה נחושה אל הבר הקרוב, כפי שהיה עושה בארץ כשהיה
מתאכזב.
"וויסקי כפול" אמר שלום לברמן. הברמן הסתכל עליו במבט חשדני
ושאל: "אתה באמת מעל 21 ?". שלום הנהן בראשו לחיוב, נעלב
והוציא את הדרכון, שקנה ביפו, להוכיח את טענתו.
בזמן ששתה את הוויסקי, שמע שלום שני אנשים מדברים. שלום לא ראה
אותם כי הם ישבו בפינה מאחוריו, אך לא יכול היה שלא להאזין
לשיחתם.
"שמעת על הארמון החדש של סאדאם?"
"כן, שמעתי שהוא כולו מתחת לאדמה"
"בטח חם בארמון רוב הזמן."
"לא. שמעתי שיש לו מזגנים שעובדים על אנרגיה גרעינית."
"מה? שוב משתמשים בחומרים רדיואקטיביים למזגנים ?
לא למדו שום דבר מצ'רנוביל !?"
"סאדאם יודע מה הוא עושה. הוא לא כמו ההוא השליט הרוסי הגבוה
והשמן."
"סטאלין?"
"לא. הנמוך יותר."
"אה... ההוא."
"כן. הוא לא התקרב לנעליים של סאדאם"
"תגיד, איפה הארמון של סאדאם בכלל? שמעתי שהוא באמצע המדבר,
במקום האחרון שהשמש פוגעת לפני שהיא שוקעת. זה נכון?"
"כן, זה נכון, אבל זו רק הפרסומת בטלוויזיה לארמון שלו, כדי
שאנשים יבואו לראות. אתה יודע, למשוך תיירים. אבל זה נמצא כמה
מטרים אחרי השלט:
"שמאלה לארמון לסאדאם" שנמצא בכביש 666"
"תגיד, סאדאם לא פוחד מהאמריקנים הבוקרים האלה ?"
"לא. בגלל שכל המשרתים בארמון הם כפילים של סאדאם ולבושים תמיד
כמוהו בכל רגע. הוא מרגיש בטוח כשהסיכויים שיהרגו אותו הם אחד
למאה חמישים."
"הרבה משרתים לארמון אחד, לא?"
"יש הרבה חול. שמעתי שכל פעם שמישהו נתפס בניסיון לחטוף את
סאדאם, עושים לו ניתוח שיראה כמוהו כדי שהוא לא יוכל לברוח.
ואז,  הוא נשאר כמשרת כי הכסף טוב והאופציה השנייה היא קורבן
אנושי."
"ומה אם האמריקנים יפוצצו את כל הארמון ?"
"הם לא יכולים."
"הם עשו זאת בעבר, עם הר ההוא."
"זה היה האמריקנים ?"
"כן. אין להם כבוד לטבע."
"סאדאם חשב על זה ולכן הוא החביא בארמון כל מיני דברים
שהאמריקנים לא יכולים להרשות לעצמם לפוצץ, אפילו לא בוש"
"מה הוא החביא שם?"
"ישנן שתי גרסאות: האחת מספרת כי בתו הלא חוקית של בוש נמצאת
שם. הסיפור הוא שבוש שכב עם העוזרת העיראקית שלו, שהייתה האמא
האמיתית של סאדאם, שהיה מאומץ דרך אגב. בקיצור, בלגן אחד גדול
שטייחו.
והגרסה השנייה היא שמגילת העצמאות נמצאת שם ומה שנמצא בארכיון
זה למעשה התפריט של מקדונלדס.
"סאדאם גאון."
שלום החליט ששמע מספיק. הוא הניח את הכוס בחוזקה על השולחן,
שילם, ניגש לשני האנשים, אמר תודה והלך.
שלום לקח את הרכב השכור שלו, סובארו ישנה שמצוייר עליה סמל
הגאווה, ומאחור כתוב: "אפילו אני לא אוהב שדופקים אותי, שמור
מרחק! ", ונסע איתה אל כביש 666.
באמצע הדרך, נגמר לו הדלק והוא החליט ללכת ברגל. הוא קיווה
שאולי יתמזל מזלו ורכב יתן לו טרמפ עד הארמון של סאדאם.
אכן התמזל מזלו ואוטובוס של תיירות מאנגליה עצר ולקח אותו
איתן.
שלום לא הבין מדוע קבוצת תיירות מאנגליה נסעו עד לעיראק ועוד
כדי לראות את הארמון של סאדאם. אפו של שלום החל לעקצץ כפי
שקורה לו תמיד כאשר חוש הסקרנות שלו עובד שעות נוספות.
אחת התיירות ניסתה להסביר לו, אך ללא יותר מדי הצלחה על סיבת
הביקור שלהן. שלום, שלא הצליח להבין יותר ממשפט אחד רצוף
באנגלית, הרגיש שוב כמו ילד קטן שמבקש הסברים מדוע כולם בוהים
בציור עם פס כחול על רקע לבן וכמה משולשים באמצע.
"הגענו !" צעק הנהג בהתלהבות ופתח את דלתות האוטובוס.
שלום לקח את תרמילו בזריזות, אמר תודה לכולם, ויצא מהאוטובוס
בקפיצה שלא הייתה מביישת את ברוס לי וצעק: "סאדאם, אני מגיע!"
בעברית כמובן כדי שאף אחד לא יחשוד.
וכך שלום, שלא כמתוכנן, הצטרף לקבוצת הבנות מאנגליה והחל ללכת
עמן.
שלום הביט קדימה לכיוון הליכתם ולא ראה דבר מלבד חול, חול ועוד
חול.
שלום החל לחשוד בקנוניות רב עולמיות, ועל המקריות שאוטובוס מלא
בנות אסף אותו בדיוק כשהיה צריך והחליט, לאחר שהאף שלו החל
לגרד באינטנסיביות, שהקבוצה נועדה להסיח אותו מהמסע הנכסף שלו
ומהכסף הקל שמלכת אנגליה רוצה לעצמה.
"חובות לביל גייטס" חשב לעצמו.
"ובכן אני לא אתן שהכסף שמגיע לי יבוזבז על חובבנים שרצים אחרי
המלכה ה - 20 ומשהו, ועוד שהיא נמוכה וחייבת לביל גייטס על
הימור שעשו כשהיו ילדים ועכשיו הצטבר לריבית.
הפרס הזה הוא שלי!"
שלום החל לרוץ קדימה, דוחף כל מי שעומד בדרכו, וכשהגיע לתחילת
הטור, הסתובב, הרים ידיו בתנועה של עצור וצעק:
"די ! עליתי עליכן. נגמרו המשחקים. איפה הארמון של סאדאם ?"
הקבוצה בהתה בשלום בחוסר הבנה שכן שלום, מרוב התרגשות, צעק
בעברית והיה צריך לחזור על מה שאמר באנגלית על מנת שיבינו.
הקבוצה הסתכלה עליו ובו זמנית כולן החלו לצחוק.
שלום התעצבן וצעק: "למה אתן צוחקות? אני רוצה תשובות!"
שוב האף שלו החל לעקצץ.
אחת הבנות הצביעה אל מעבר לגבו של שלום. על שלט קטן, עם חץ
כלפי מטה, היתה כתובת בערבית שנמחקה חוץ ממספר אותיות לא
ברורות.
שלום לא הבין מה כתוב בשלט ובקול מובך שאל :"מה היה כתוב שם?"
"לארמון של סאדאם." ענו.
"אז איפה הכניסה לארמון?" שאל.
"זה אומנם אתר תיירותי אבל בכל זאת סאדאם דאג למספר הגנות שבו
זמנית גם משמשות כמושכי תיירות." השיבו לו התיירות.
אחת התיירות הוציאה כרטיס מגנטי עם פרצופו של סאדאם מחייך
וכתוב עליו :"חצי מיליון פצצות אמריקאיות כבר ביקרו, מה
איתך?"
והעבירה אותו במין מכשיר שבלט מהקרקע ונראה מרחוק כמו אבן.
פתאום, האדמה מתחת רגליהם החלה לרעוד ונפתחה דלת סודית שהייתה
מכוסה בחול.
לאחר שהאבק התפזר נפער פתח בקרקע שהתגלה כמדרגות אל בטן
האדמה.
קבוצת התיירות נכנסו פנימה ושלום אחריהן. חצים מניאון כיוונו
את הדרך והאירו אותה.  
לבסוף הגיעו למעין דלת גדולה חצובה באבן.
הם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. הם לא יכלו לראות כלום מכיוון
שאור חזק שטף את עיניהם ולקחו להם מספר שניות להתרגל אליו.
כשפתחו את עיניהם, התגלה לפניהם חדר מבריק, כאילו כולו עשוי
מזהב, ולפניהם ניצבו שלוש דלתות. בחדר היה שולחן עם אוכל
ושתייה וספות לשבת. על הקירות  היו תמונות של סאדאם מחייך.
שלום היה לחוץ ולא יכל להירגע, ולכן החליט כהרגלו לחטט, ונכנס
בדלת האמצעית.
למה דווקא האמצעית? כי זו הדלת הלא נכונה ושלום, כפי שידוע,
אינו אחד הטיפוסים המבריקים של דורנו.
שלום פתח את הדלת ולפני שהספיק להגיד: "אינסטלציה בגרוש",
הוקף בשומרים והוכה עד עילפון.
לאחר מספר שעות, התעורר ומצא עצמו במיטה מפוארת, שוכב עירום עם
מגש אוכל לצידו.
שלום התעורר ושוב הרגיש עקצוץ באפו אך הפעם הרגיש אותו בכל
פניו.
שלום התלבש וניגש לדלת בציפייה שתהיה נעולה.
הוא הניח כי עלו עליו השומרים של סאדאם וגילו כי הוא בא לחטוף
את אותו וכעת הוא אסיר בארמון.
למרבה הפתעתו, הדלת הייתה פתוחה והוא הגיע למסדרון ארוך עם
דלתות בכל צד.
שלום החל מהלך במסדרון, חיפש אנשים אך לא ראה דבר.
פתאום המסדרון החשיך ושלום לא ראה כלום. נשמע קול פיצוץ ורעש
של צעדים ולחשושים.
שלום החל ללכת בזהירות בחושך צועק בערבית: "יש פה מישהו?"
לפתע, שמע צעד מאחוריו והדבר האחרון ששמע לפני שנפל היה:
"תפסנו אותו מוטי."