[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי פטל
/
לאחר מוות

"יהי זכרו ברוך", סיים האב בכאב את ההספד, וחזר אל אשתו שעמדה
בינתיים עם שאר בני המשפחה ולא יכלה להפסיק לבכות.

הוא לא בכה ככה כשבנו התחנן אליו שיפסיק כבר להכות אותו.

יוני הסתכל באנשים סביבו. הוא רצה לבכות, ידע שזה מה שמתבקש
ממנו באירוע שכזה, אבל דווקא עכשיו העיניים יבשות ואף דמעה לא
נושרת. הוא ידע שהוא נראה מוזר בין כל האנשים הלבושים שחור,
בעוד הוא לבוש כולו בלבן. אבל אף אחד לא שם לב אליו בכל מקרה.
הוא הרים את מבטו, וראה את אחד החברים עולה גם הוא לדבר.
"אין מה להגיד, הוא היה החבר הכי טוב של כולנו. ילד יפה, חכם,
מצחיק, מוכשר. הצליח בכל אשר פנה. כולם צפו לו עתיד זוהר, ואי
אפשר לתאר את גודל ההלם שנתקפנו כולנו כששמענו על הרצחו בידי
בן עוולה."

חיוך מריר עלה על פניו של יוני. מי כמוהו יודע כמה צבועים
נשמעים הדברים האלו מפיו של התלמיד המקובל ביותר בכיתה, שלא
פעם התעלל והשפיל את אותו האחד שעכשיו הוא מדבר עליו כאילו היו
אחים. כמה צביעות יש בעולם, חשב יוני לעצמו, שרק אחרי שמישהו
מת כולם אוהבים אותו פתאום. כאילו לא היה עדיף שיגידו לו את
הדברים היפים האלו בעודו חי, כדי להכניס מעט אור לחייו מלאי
החושך.

הוא הביט שוב אל הקבוצה הענקית של בני הנוער שעמדה והאזינה
בפנים שטופי דמעות לדברים. כמה מהם באמת הכירו את המת? אולי אף
אחד. הרי הוא היה תמיד מנודה. אף אחד לא טרח אף פעם לשאול אותו
למה הוא מגיע לבית הספר עם בגדים ארוכים גם בשיא החום. אף אחד
לא שאל אף פעם למה לפעמים גם בפנים יש לו סימנים כחולים. אף
אחד לא שאל.

והנה גם המחנכת הגיעה. כמה שהיא בוכה. הוא זכר טוב מאוד כמה לא
אהבה את התלמיד ההוא שלה, שהיה מאחר קבוע ואף פעם לא הכין
שיעורים. כמה פעמים גערה בו ואיימה להתקשר להורים שלו. והוא
היה יושב מולה באדישות, האיומים שלה לא השפיעו עליו כהוא זה.
אביו היה מכה אותו באופן קבוע בכל מקרה, הוא לא היה צריך סיבה
מיוחדת. שתספר לאבא שלו שהוא מאחר תמיד לבית הספר, שתספר שהוא
לא מכין שיעורים. זה רק יתן לאבא עוד עילה להאשים את הבן שלו
שהוא דפוק ואידיוט ושהוא לא היה צריך להוולד בכלל, אם היה צדק
בעולם.
כנראה שיש צדק, כי הנה עכשיו הוא מת. 16 שנה מאוחר יותר, אמנם,
אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

היה כל כך חם וצפוף בבית הקברות, אבל יוני לא הרגיש בזה. המספר
העצום של האנשים שהגיעו להלוויה רק גרם לחיוך המריר שלו
להתרחב, כשחשב כמה האנשים האלה לא היו שם בשביל אותו אחד כשהיה
בחיים. אולי הם חושבים שהם מכבדים את זכרו בכך שהגיעו לכאן,
אבל הם לא יודעים עד כמה הם טועים. הם טועים מאוד. הם לא
מכבדים את זכרו. הם בסך הכל רוצים שהמצפון שלהם ישאר נקי.

ההלוויה נגמרה סוף סוף, והאנשים החלו להתפזר.

יוני ידע שהגיע הזמן שגם הוא ילך משם, אבל הוא לא יכל להתיק את
עיניו מהאמא, שעדיין עמדה בוכה ליד הקבר וצעקה שיחזירו לה את
הבן שלה. מכולם, היא הייתה היחידה שבכתה לגמרי מהלב. כמה פעמים
ניסתה להגן על הבן מאבא שלו, וחטפה גם היא מכות בעקבות זה. כמה
פעמים באה לדבר עם המחנכת על זה שכולם בכיתה מחרימים את הבן
שלה, ושהיא, בתור מחנכת, צריכה לנהל איתם שיחה ארוכה כדי
שיפסיקו כבר להתעלל בו. והכל לשוא.

מרחוק, שמע מספר אנשים מדברים על הרצח. השערות רבות היו לגבי
זהות הרוצח, אבל אף אחד לא ידע את האמת.
יוני חשב לעצמו, שמוזר שאף אחד לא העלה בדעתו שלא היה מדובר
כלל ברצח, אלא בהתאבדות.

כעת בית הקברות היה ריק לגמרי. אפילו אמא שלו כבר נגררה החוצה
יחד עם שאר המשפחה. יוני עמד, והסתכל על הקבר. הקבר שלו.

הוא עצם את עיניו והתכונן לחזור למעלה, למקום שממנו חזר רק על
מנת לצפות בהלוויה שלו, וששם יהיה מעתה בשבילו - הבית. הוא
קיווה רק, שהמוות יעבור עליו טוב יותר מאשר החיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלוהים ברא אותי
אתאיסטית.



המאמינה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/8/03 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי פטל

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה