צפרירה חוזרת ארצה, ככה כעבור שבוע ימים ועוד קצת. איך שאני
רואה אותה בשדה אני יודעת: יש! גם לפי החיוך וגם לפי מספר
המזוודות והחבילות ולפי ההליכה שלה, רואים מיד צוות מנצח. את
יוסי אני לא רואה.
נכנסים למכונית שלי. בקושי דוחפים לסובארו המצוקמק שלי מודל
94, את כל המזוודות, דוחפים אחת על השניה וכמעט אין שדה ראייה
מאחור. מה לעשות, אין לי לנדרובר כמו לצפרירה. בדרך מנתב"ג עד
לבית יש לי מספיק זמן לשמוע את כל מה שקרה. טוב לא הכל, רק
בראשי תיבות.
אני נוהגת די לאט. מפחדת שאם אנהג מהר ייגמר הסיפור באמצע ואני
רוצה להבין את הכל בלי הפרעות. אז אני סוגרת טוב את החלונות
ולא פותחת את המערכת ואפילו לא צריכה להנהן בראש כי לא רואים
בחושך, ומקשיבה.
"את יודעת," מתחילה צפרירה, "כל כך לא התאים לי עכשיו לנסוע
לאנגליה. דני והליין החדש... בשבוע האחרון כמעט ולא חזר הביתה
וכשחזר, ידעתי מיד לפי הריח שלא בגלל אישה התעכב בעבודה. כנראה
שאצטרך להכניס את היד שלי גם לשם. אוי אלוהים, אין לי כבר כוח
..."
צפרירה לא מסיימת את דבריה אבל אני יודעת בדיוק למה היא
מתכוונת וסותמת את הפה הגדול שלי.
"למה נסעתי? האמת אין לי תשובה. הרגשתי שמשהו מסריח אצל
הבוטשרים וגם השיחה הטלפונית שניהלתי עם ליזי לא עזרה לי
לשיפור מצב הרוח.
תכננתי להיפגש איתה בלונדון. אבל איך שאני מגיעה, אני מתקשרת
אליה לעבודה. אבל משם אין תשובה. אני מנסה את הבית שלה למרות
שהבטחתי שלא אתקשר, וגם משם אין תשובה. את לא מתארת לך אותי
בכזה חוסר אונים..."
אוי, אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי את צפרירה עצבנית למרות שאף
פעם לא ראיתי אותה במצב כזה. תחושת חוסר אונים אצל צפרירה?
בזאת טרם נתקלתי...
"כשיוסי מגיע סוף סוף כמה שעות אחרי, אני אפילו מצליחה להדביק
אותו בדאגה שלי ואנחנו משנים תוכניות ובמקום לחכות עד הבוקר
אנחנו תופסים את הרכבת האחרונה בדרך לדודניקטון." כמעט בא לי
לצעוק על צפרירה, תני לי את השורה התחתונה במקום לספר לי
סיפורים על רכבות ועל יוסי אבל זו, כאילו לא שומעת.
"בואי נעצור כאן, נשתה משהו לפני שמגיעים הביתה." היא פתאום
אומרת ואני עוצרת את המכונית בצידי הדרך, במקום שמותר, בחריקת
בלמים ואומרת לה: "אני לא זזה מפה עד שאת מספרת לי הכל בקיצור
ואחר כך באריכות, טוב?"
ואז היא מספרת לי שכשהגיעה לכל-בו של משפחת בוטשר אין שם איש
והכל נעול, אבל בעל החנות השכנה מציץ בה מאחורי משקפיים ואומר
בקול לא נרגש "מר בוטשר בבית החולים המקומי."
נו, אני יכולה לתאר לעצמי את צפרירה ויוסי נוסעים לבית החולים
מדמיינים לעצמם איזה רצח והתאבדות ועוד כל מיני דברים נוראיים
שאחר כך מתבררים כולם - כמעט הכול שטויות.
"מר בוטשר קיבל שטף דם במוח," היא מדווחת לי, "ואושפז בבית
החולים המקומי."
ועכשיו היא מה זה מחייכת, כמעט פורצת בצחוק היסטרי. ואני תהרגו
אותי אם אני מבינה למה אדם מחייך כשמישהו חולה.
"ועד שהגענו לאנגליה, כבר הפך מחולה לז"ל. ועד שהגענו עבר ממצב
של ז"ל, לקבור ארבע אמות באדמה." בכוונה היא מותחת אותי. אני
מרגישה זאת בכל רמ"ח אבריי ושסע גידי. אבל רק אומרת "ונו?"
והיא צפרירה מביטה בי ועכשיו אומרת. "ואת מי אני פוגשת אחרי
שאני מגלה שהוא כבר איננו בבית חולים ונוסעת אליהם הביתה?"
היא עכשיו מותחת אותי בכוונה כי לי אין שום רמז וחצי רמז. בא
לי כמעט להגיד "את דרעי," אבל אני מתאפקת.
"את דני, הבן יקיר לי אפריים... היית מאמינה?"
אם הייתה תופסת אותנו סופת טייפון שם בצידי הדרך, אני בטוחה
שהייתי מופתעת פחות. כי עכשיו הפה שלי נשאר פתוח ואני לא מבינה
שום דבר, ולכן גם לא אומרת כלום.
"אחרי שנסענו ל'כנס' צלצלה ליז לדני שלי והתחננה לפניו שיבוא
כי היא חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות. ודני עזב את הכל. את
הליין שלא הולך ופשוט קם ונסע אליה. וכך קורה שכשאני נכנסת עם
יוסי שלי לבית של ליז אני פוגשת את ליז ודני יושבים במרפסת
לוגמים תה ומדברים בעניניי עסקים."
עכשיו אני חייבת לעשות הפסקה ולהסביר לכם, קוראים יקרים שלי,
שאפילו אני, עם הדמיון הכי מטורף שיש לי לא הייתי יכולה להמציא
סיפור שכזה. שכה יעזור לי אלוהים.
ועכשיו אני כבר באמת לא יודעת מה לענות אז רק מדליקה סיגריה.
ואחרי כחמש דקות אומרת, "נו?"
"ושום דבר. אני הסברתי למה יוסי יצא אתי ללונדון, ודני הסביר
לי למה נסע לליז. א. כי הוא בכל זאת דאג, כי הבין שאני בתמונה.
וב. הוא חשב מיד על הזדמנות עסקית. אבל את זה אמר לי בעברית
שליז לא תבין."
"תגידי לי," אני פונה לצפרירה, "ואת אכלת את הסיפור הזה?"
האמת, בא לי להגיד עוד כמה דברים, אבל אני מאוד זהירה כי אני
מרגישה שאני מתהלכת על ביצים לא מבושלות.
"האמת," עונה צפרירה ומדליקה עוד סיגריה. "בהתחלה לא כל כך,
אבל אחרי שראיתי את הספרים של הכל בו, ואחרי ששוחחתי עוד קצת
עם ליז הבנתי שזו לא מבינה מעסקים בכלל. וחוץ מזה ראיתי בכל
זאת איזה פוטנציאל שטמון שם. ותאמיני לי עדיף ככה מאשר שתהייה
לנו עוד ילדה על הידיים שלנו לדאוג לה."
"ותגידי לי," אני מרהיבה ושואלת "איך הסברת את זה, שיוסי יצא
אתך?"
"אה, אומרת צפרירה פשוט. "קודם כל אמרתי את האמת, שהיו לי
חשדות נגד מיסטר בוטשר, את יודעת על הצ'יילד אביוס וכל זה."
ואחרי זה צפרירה שוב משתתקת. משלחת טבעות עשן לחלל המכונית
המצוקמקת שלי ושותקת.
"או, אוי." אני נזכרת שלא ראיתי את יוסי בשדה. "איפה יוסי?
יחזור בטיסה הבאה, נכון?"
"לא," אומרת צפרירה וקולה כבר לא כל כך מאושר. "לקחתי אותו
איתי בשביל לעשות רושם על הסבא אבל הגעתי יותר מידי מאוחר
בשביל זה. אבל יוסי אדם גדול ועצמאי עם ראש על הכתפיים. איך
שראה את ליזי נדלק עליה. סיפר לה איזה בת נחמדה יש לה, וכמה
הוא אוהב אותה. ראה שיש על מה לדבר ודיבר בכל הכוח כמו שהוא
יודע. וחוץ מזה צריך בכל זאת איזה גבר שם בתמונה את לא חושבת?
שיהיה איזון. גבר שהוא בן אדם. וגם יעזור לנו עם העסקים
המשותפים."
זה לא היה כל כך חלק מהתוכניות של צפרירה שתמיד מתכננת עד הפרט
האחרון, אבל בחיים יש לפעמים הפתעות בלתי צפויות, נכון?
עוד כמה דברים טובים הסתדרו בסוף, נדמה לי. ראשית, אני מתרשמת
שצפרירה מעריכה עכשיו קצת יותר את דני כג'נטלמן שיוצא להגנת
החלשות. וגם שיש לו ראש על הכתפיים לתפוס הזדמנויות עסקיות.
האמת אני חושבת שדני עכשיו סגר איזה חשבון לא פתור עם צפרירה,
אבל מי אני שאתערב?
דיינה חזרה הביתה, למגינת לבו של ערני ולשמחתו של דני. יוצאת
מחייהם כמעט לתמיד. דני כמובן שולח כרטיסי ברכה לקריסמס וליום
ההולדת, עם איזו מתנה. לפעמים עדיין חולם עליה בלילות אבל מפחד
לספר על כך לצפרירה. חסר לו שתדע...
