מסיפורי צפרירה
מאז שדיינה הגיעה למשפחת גזית, אני פחות רואה ופחות שומעת
מצפרירה. פה ושם טלפון קצר, וזהו. לא יודעים על מה אני מדברת?
ורוצים? אז יש לכם ברירה אתם יכולים או א. לנחש או ב. לחפש את
הקטעים הקודמים (חבילה מן העבר, דני של צפרירה, והאורחת
מדודנקטון, רצוי בסדר הזה) אבל בחיי שאתם לא חייבים. נדמה לי
שבכל מקרה תבינו מיד במה מדובר.
אז נתחיל מחדש. מאז שדיינה הגיעה למשפחת גזית, יש לצפרירה
"פרויקט" וגם בעבודה אצלה לא הכל ורוד. אשת משאבי אנוש הוא
תפקיד מחייב שלפעמים יכול להיות מאוד מעייף. כנסים, ארוחות ערב
עם הדירקטוריון. ישיבות עבודה עד מאוחר בלילה. כן היום עדיין
קוראים לזה ישיבות עבודה.
אם תשאלו אותי, לא כל כך ברור לי למה צפרירה ממשיכה לעבוד כל
כך הרבה שעות. בהתחשב בעובדה שיש לה שלושה ילדים, שני הורים
קשישים, עבודה שאף פעם לא נגמרת וחיי חברה סוערים. היום שלה
מתחיל בחמש בבוקר עם צעדה מהירה, ארוחת בוקר משפחתית ובישול
ארוחת צהרים טרייה. עבודה, שזה אומר בעיקר ישיבות מכאן ועד
הודעה חדשה, הסעות של הילדים לחוגים, עוד עבודה, שחיה בקאנטרי
לפחות פעמיים בשבוע, אירוח חברים בשבת. וכמובן לפחות פעם בשבוע
קונצרט או הצגה או סתם פאב. איך היא עומדת בכל זאת אינני
יודעת. אמת, יש לה לצפרירה מאגר אנרגיה שנדמה שכל רגע עומד
להתפוצץ. יחד עם זאת נדמה לי שהעטיפה הכלכלית שמנסה לצייר לי
לא תמיד עומדת במבחן המציאות. אתם יודעים מן תחושה כזו מבפנים,
רמזים. נקרא לזה אינטואיציה, טוב?
רוצים דוגמא? למה האופר עזבה את הבית? כי צפרירה לא הייתה
מרוצה מהניקיון שלה? תפסה אותה מתעסקת עם דני? נאן אוף דה
אבוו. "כי השכנה הציעה לה משכורת יותר גבוהה". אתם הייתם קונים
את זה? אני לא! או למה נעלמו סידורי הפרחים שהיו מגיעים כל יום
ששי? "נמאס לי לזרוק סתם כסף ולנקות את הלכלוך שמשאירים לי על
השטיח והמפה הלבנה..."
נו בחייכם, הייתי מצפה מצפרירה שתמצא תירוצים יותר מוצלחים.
עכשיו כשיש גם "פרויקט" כנראה שהכל ביחד מתחיל להיות קצת יותר
מידי גדול, במיוחד שהליין החדש של דני לא כל כך מתרומם... או
כמו שצפרירה אומרת "צריך להשקיע יותר בשיווק ודני לא טוב בזה".
ולא אומרת, "ניקח משרד פרסום". אלא אומרת, "מה דעתך שאני אקח
את זה על עצמי? נמאס לי לשבת כל היום בישיבות ולפטר ולקבל
אנשים..."
זו בערך האווירה בשבועות האחרונים. ולכן, אני רק קצת מופתעת
כשאני שומעת את קולה של צפרירה, בשעה 21.05 "תבואי אלי לקפה?"
כשצפרירה אומרת את זה בטון המיוחד שלה - אף אחד לא אומר לא -
אז גם אני קופצת. משאירה לחוקי שלי, שכל רגע עומד לחזור, את
הארוחה שלו בתנור עם פתק קטן ופרח. האמת תכננתי להערב משהו קצת
מיוחד, ואני מקווה שיבין. ממילא לא היה שותף לתוכניות שלי, אז
הוא לא יודע מה הוא עמד להפסיד.
צפרירה כרגיל טיפ טופ עם עגילים ואיפור קל, פותחת את הדלת. אבל
איך שאני רואה אותה אני יודעת, יש לה אבן על הלב. אז אני
מתיישבת במטבח - המקום הכי טוב לשיחות נפש בין נשים. צפרירה
רוצה לפתוח בקבוק אבל כאן אני אומרת "עד כאן, לא תודה - רק קפה
כמו שאת יודעת להכין." ומחכה.
"יש לי בעיה," אומרת צפרירה ואת המילים האלה לא שמעתי מפיה כבר
הרבה זמן. ואני יודעת שעכשיו אני צריכה לשתוק.
"אתמול בלילה, שמעתי את דיינה בוכה. הלכתי לברר למה, והסתבר לי
שהסבא שלה רוצה אותה בבית. לקח לו זמן לקלוט שהילדה התחמקה
והגיעה לארץ והוא מאוד לא אוהב את הרעיון. ארץ היהודים מסוכנת,
כך הוא טוען. אבל אני יודעת שיש שם יותר מזה." מתחיל להיות
מסובך אני חושבת לעצמי - הביאה את דיינה בשביל לעבוד על דני.
להראות את הארץ המובטחת שאליה לא יגיע, ועכשיו לא רוצה לוותר
עליה? אני מלבישה על פני פרצוף של לא מבינה, אבל אמיתי, ועדיין
שותקת. תכף זה יגיע, אני יודעת. כלומר, אני מקווה שאני יודעת.
וכשזה לא מגיע, אין לי ברירה - "ואת לא שמחה? לא מספיק שיחקת
את האימא הטובה והאישה המושלמת לא נמאס לך? וחוץ מזה ויתרת על
יוסי לטובתה - כמה מלאך את עוד יכולה להיות?"
"את צודקת" היא אומרת ואני לא מאמינה למשמע אוזניי כי מיד
מגיעה המילה הכי חשובה בלקסיקון האנושי "אבל..."
"אבל" פירושו שכל מה שאמרתי נכון, אבל להפך. אתם בטח מכירים את
המשחק. אומרים כן ומוסיפים אבל...
"אבל," אומרת צפרירה "אני לא יכולה לשלוח אותה אל הסבא המטורף
שלה. היית צריכה לשמוע אותו צורח עליה ואחר כך עלי בטלפון.
כמעט קיבל התקף לב רק מהצעקות שצעק עלי. יש לי הרגשה שיש כאן
ציילד אביוס."
עוד סימן שצפרירה מאוד נסערת - כשהיא מתחילה לדבר באנגלית. היא
הצברית הטיפוסית, אבא פולני ואימא תימניה ואולי להפך אימא
פולניה ואבא תימני, היא באמת מודאגת, צפרירה שלי. לוקח לי זמן
לחבר קצה לקצה ולסגור את הפאזל כי עכשיו אני כבר לא מנומסת ולא
סותמת את הפה ונכנסת לדבריה ולא עוברות דקות ואנחנו אחת בתוך
השניה. ומהמטבח עולים קולות רמים ואנחנו לא כל כך אדיבות
ואמפטיות אחת כלפי השנייה עד... עד ששתינו נופלות שדודות, בלי
כוחות.
מסתכלות אחת על השניה ופורצות בצחוק היסטרי, שפירושו שאנחנו
באמת מאוד מודאגות. גם אותי סחפה לתוך העניין. איך היא עושה לי
את זה? ואני יש לי ארוחה בתנור ופרח על השולחן...
"את השתגעת," אני אומרת לה לצפרירה. "ממש לא נורמלית," אבל
כשאני מסתכלת עליה אני יודעת שהיא מתכוונת לכך ברצינות הכי
גמורה שיכולה להיות, ועוד לסחוב את יוסי שלה לתמונה. אז אני
מעיזה ושואלת "יש משהו שאני יכולה לעשות?"
"כן," אומרת צפרירה ולא מחייכת "לכי תציעי לדיינה עבודה אצלך
עד שאני חוזרת, שיהיה לה קצת דמי כיס ולא תרגיש כל כך אומללה.
אם זה יבוא ממך - היא תסכים."
אני כמובן יודעת שהיא בעצם מעדיפה את דיינה מחוץ לבית, לא יותר
מידי קרוב לדני, כשהיא איננה. אבל מעמידה פנים שלא מבינה.
וככה נוסעת לה צפרירה בדחיפות לכנס משאבי אנוש בלונדון, שינתה
דעתה ברגע האחרון. דני לא אומר כלום, הוא רגיל שצפרירה מתעופפת
לה מהיום למחר. יוסי מצטרף אליה בטיסת הערב כדי שלא ידעו שיש
להם תוכניות להיפגש בחו"ל. כאילו שלמישהו איכפת. אני מציעה
לדיינה לעזור לי קצת בבית ולטפל בגינה שלי שהוזנחה. דיינה
מסכימה כי מדריך התיירים שלה - יוסי, נסע בדחיפות לאמסטרדם. כך
לפחות היא טוענת.
ובינתיים כולם מרוצים.
דני מרגיש כאילו הבית חזר להיות שלו ויכול לשוב להסתובב
בתחתונים ובנעלי הבית הישנות שלו. הבית שלי מתחיל להבריק ויש
שתילים חדשים פורחים בגינה שלי.
רק אני דואגת...
אבל לא לזמן רב. אני מקווה שאקבל ממנה איזה אות חיים, אולי איי
מייל? |
