אחת עשרה בלילה,
הם- למעלה,
אני למטה,
מתח באויר,
כמו תמיד הם רבים,
הכל קורה למעלה,
אני לא יודעת כלום למטה,
הוא סגר את הדלת,
אני מקשיבה בפחד,
מחכה לרגע הבהלה,
מחכה לשמיעת ה-בום,
אחת ירדה למטה,
"i saw her falling on the bed and then the door was shut!!"
אני לא רוצה לשמוע את זה,
למה בכלל אמרת לי,
אני מנסה להדחיק,
אני יודעת ששם יש טרור,
אני חיה כאן כבר מספיק זמן,
אני רוצה תמיד להיות שוב בטוחה,
שזה קורה אצלי ולא באיזה סרט,
"you saw her falling on the bed?"
אני עוד לא מעכלת שהאחת נחשפה,
הרי עם הזמן זה יהייה יותר גרוע,
קמתי ונכנסתי לחדר,
לוקחת את הסיגריות ואת הכדורים שלי ושמה בתיק,
נועלת נעליים,
החלפתי מכנסיים,
אני כמעט מוכנה,
רק עוד פעם אחת ואני מוכנה,
רק עוד צעד קטן אחד ואני מוכנה,
שוב העניין נרגע,
ואיתו גם הכעס שלי,
"hey jake i think the things up there are fine already..."
אם לא היום,
זה יקרה מחר,
אם לא מחר אז במועד אחר,
כמו תמיד אני כמעט מוכנה,
כמו תמיד אני אעשה חצי צעד ואחזור בחזרה,
כמו תמיד אני אתחרט,
כמו תמיד הכעס יירד,
כמו תמיד אני אתקע במציאות ולא אצא,
אבל אני כבר חצי מוכנה,
או אפילו יותר,
"you got your shoes on... are you going somewhere?"
לבנתיים אני עוד לא בורחת,
עד שיום אחד,
אני אתפוצץ,
יום אחד,
אני אעשה את הצעד הקטן הזה,
אני אשתמש בנשק שלי,
באקדח הקטן הזה שנקרא הפה שלי,
ואני אירה דרכו,
כל כך הרבה החוצה,
ואני אפגע איתו בכל כך הרבה,
ואחסל איתו כל כך הרבה,
בשביל שהגיהנום לא יחזור על עצמו,
"Jake its not gonna happen again, right?"
לצערי קטנה שלי,
כן,
זה יחזור,
אבל יותר לא נעמוד מאחור,
ונעשה את הצעד קדימה בקרוב מאוד.