[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ואם עדיין כואב לך כל כך.
ואם עדיין כואב לך כל כך
ואתה אפילו לא מסוגל
לדבר עם אלוהים,
ולבקש ממנו שיפסיק את הכאב.
ואם אתה עדיין ער,
ומחכה שהכאבים יעברו.
ואם הם עדיין לא עוברים.
ואם אתה רוצה להתקשר אליי
ולומר לי לבוא.
ואם אתה ממשיך לחכות כל הלילה.
ואם אתה עדיין לא מצליח לקום מהמיטה
ולחייג אליי.
ואם אתה יודע שתמות,
ומתקשר אליי כמו אז.
ואם אתה לא מאבד את ההכרה.
ואם אני לא עוזבת לך את היד.
היד, אבא.
ואם אתה לא עוזב לי את היד.







עברו שנתיים.
שנה ועוד שנה.
חודש ועוד חודש ועוד אחד ועוד אחד.
עשרים וארבעה חודשים
ובתוכם ימים.
כל כך הרבה ימים וחיים.
כל כך הרבה לילות ורגעים.







השעון שלך על היד שלי
וכל שעה עגולה הוא מצלצל.
אני שומעת את הזמן עובר בלעדיך.
בלעדיך לעולם.







הכאב כל כך גדול, אבא,
שאני כמעט יכולה לגעת בו
ולהרגיש אותו שוב ושוב בתוכי.
להרגיש אותך, מת, שוב ושוב בתוכי.







על מה חשבת כשהחזקת לי את היד באמבולנס..
כשליטפתי לך את השיער ואת המצח.
הזעת, והראש שלך נפל כל הזמן לצד.
ביקשתי מהחובש שירים אותו.
למה לא ביקשתי יותר..הוא המשיך ליפול.
הייתי צריכה לבקש יותר..לא! הייתי צריכה לצעוק.
ושתקתי.
ביד אחת ליטפתי אותך וביד השנייה החזקתי לך את היד.
חזק.
והאמבולנס המשיך לנסוע ולנסוע,
והמשיך לא להגיע. לא להגיע.
והיה לך קשה לנשום,
אז אמרתי לחובש ובאמצע הדרך הוא שם לך חמצן,
וזה הקל עליך מעט.
אני רוצה להאמין שזה הקל עליך,
כי עדיין לא הגענו לבית החולים.
כי האמבולנס קירטע והתנועע, וכל הדרך
לא הרגשתי שאנחנו נוסעים ישר
אלא בסיבובים.
ולא היתה סירנה.
למה לא צעקתי, אלוהים, למה שתקתי..
אם היית יכול לדבר היית אומר לנהג בקול תקיף -
איך אתה נוסע..
אבל שתקת.
הבטת עליי, ולא רציתי שתראה שאני בוכה,
לכן הסתובבתי והתבוננתי החוצה.
אח"כ הסתכלתי על הידיים שלנו ביחד,
וכמה שהסתכלתי קשה לי לזכור.
כאשר באו להוריד אותך מהאלונקה
החזקת לי את היד ולא רצית לעזוב.
חזק חזק.
על מה חשבת?
ויום קודם..
על מה חשבת כשחזרת מהרופא עם התה המשלשל
והכאבים חזרו?
על מה חשבת בלילה, בזמן שהבטן קרעה אותך מבפנים?
היא עדיין כואבת, אבא. הבטן שלך בי עדיין כואבת.
האם בכית? צעקת?
האם חשבת עליי?
האם ידעת שתמות?
מה ראית בלילה הזה?
מה אתה רואה עכשיו?







פתאום מישהו אחז בי וקרעו לי את החולצה.
למה נתתי להם לקרוע לי את החולצה..
למה לעזעזאל נתתי להם
להכניס אותך לתוך האדמה החמה.
היא היתה כל כך חמה..והיא בערה בך.
לפעמים אני כל כך רוצה לצעוק,
צעקה אחת גדולה שתגיע עד השמיים
או עמוק עמוק לתוך האדמה
ותזעזע את הכל.
אני רוצה להוציא את החול מתוכי. מתוכך.
להוציא אותך בחזרה.







בוא אליי.
בוא אליי עכשיו.
תחבק אותי
ותאהב אותי.
אבא, בוא.
בבקשה ממך, בוא.
תיקח ממני את הכאב הנורא הזה
ותשאיר בי רק אהבה.







אבא חם - אבא קר
אתה מביט ממרחקי עד
בשיער לבן וחולצה לבנה
ואני אפילו מסוגלת לראות חיוך מלאך למעני.
הכל למעני.
זר כוכבים
וחופת עננים,
אהבת שמיים ורוח.

הנה אני מכינה לך אורז עם חלב כמו שרצית.
ואתה לבן,
והעולם לבן,
ואני כלה לבנה בין כנפיך.









קיץ 2003







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ומה עם פול
גוגן?

אין עליו
סלוגן!




אפרוח ורוד זועק
מרה בשם
המקופחים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/8/03 22:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירלי שיינינג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה