כשאלעד והחברה שלו נפרדו אחרי שנה, הוא לא נכנס לדיכאון מיד.
אבל אחרי כמה ימים זה התחיל, ואני באתי לבקר. אלעד ישב לו
באמצע החדר שלו, בוהה בנקודה סתמית בקיר, בקושי מבחין שאני
מתיישב לידו. הוא עשה תנועה כזאת באוויר, כאילו כדי להגיד
שלום, אבל לא אמר כלום. ישבנו ושתקנו כמה דקות, ואז הוא התחיל
לדבר: "אתה יודע, אודי, היא חסרה לי נורא... כל הריקנות הזאת
שאני מרגיש פתאום בפנים"
המשכתי לשתוק, והחדר השקט של אלעד כאילו המחיש את הריקנות שהוא
חש בפנים. "אני... היו לנו רגעים יפים ביחד." הוא המשיך:
"הייתי מדבר איתה כל יום. אני אפילו לא זוכר על מה, רק זוכר
שהייתי נהנה מהשיחות. הייתי מספר לה הכל, אפילו שזה לא היה
חשוב... אפילו שלפעמים לא היה כל כך אכפת לה"
"אם היה באמת אכפת לה לא הייתם נפרדים" אמרתי.
"אני חושב שאולי... יכול להיות" ענה אלעד.
"אני דווקא די בטוח" עניתי לו חזרה. ועוד פעם שתקנו, ואלעד
המשיך להביט בנקודה דמיונית בקיר. כאילו מסתכל על משהו.
"אז אולי לא היה לי מה לעשות... אולי זה היה צריך להיגמר. אבל
כל כך הרבה זמן היינו ביחד... ובשביל כלום?" והוא שתק לרגע.
"אולי זה היה סתם. סתם קשר כזה, של שני אנשים שאוהבים לדבר,
אוהבים להזדיין, ובסוף אף אחד מהם בכלל לא זוכר על מה ולמה היה
פה קשר. היה קשר, נגמר קשר, העולם ממשיך להתקיים, ומחר בוקר
חדש וזיון חדש. אז למה, למה הבוקר שאחרי כל כך קשה?" אלעד
הסתכל ישירות עלי. היה איזה מבט נוקב בעיניים שלו שגרם לי
להתכווץ. שאלה שלא יכולתי לענות עליה, אפילו שרציתי. היה במבט
הזה אפילו שמץ של האשמה, כאילו אני הוא זה שתכנן את הדבר הזה
שנקרא "אהבה". אני לא עניתי, ואלעד חזר להסתכל על הנקודה הזאת
בקיר. "עזוב שטויות, תמשיך הלאה" אמרתי לו. "מחר תמצא מישהי
חדשה... הבוקר שאחרי הבוקר שאחרי יהיה יותר טוב. ככה זה עובד
תמיד. תראה שמחר כבר לא תתגעגע אליה יותר".
אלעד חשב לרגע. "אני לא כל כך מתגעגע אליה גם עכשיו... אני לא
מתגעגע לרגעים הרומנטיים, לא לשיחות הטלפון המטופשות, לא
לבילויים שלנו..."
"אז מה בכל זאת חסר לך?" שאלתי. "למה אתה בכל זאת מתגעגע, מה
בכל זאת היית רוצה שוב, שבגללו אתה יושב פה עצוב?"
אלעד חשב לרגע, ואז הרים את ידיו בצורת עיגול במרכז הנקודה
הדמיונית שאליה הוא הסתכל. "החזה שלה... עגול כזה, ויפה...
נוצץ לו בשמש..."
אלעד חייך, בפעם הראשונה מאז הפרידה, ושנינו התגלגלנו על הרצפה
מרוב צחוק. |